“#
לא מגלה כמה ספרים קניתי – בלי לברור במיוחד - במבצעים השווים של סוף השנה. אם אגלה את המספר מן הסתם תמליצו לי, בצדק, להתאשפז בדחיפות במרפאת גמילה. הספר הגיע עם אחרים מאותם מבצעים, ואני מציינת את זה כדי להדגיש שלא היה פה תכנון מראש לא של הז'אנר ולא של הנושאים. אם כבר זה הכי דומה לבולמוס זלילה ללא קשר לטעם, שחווה בעל הפרעת אכילה.
הספר הוא החמישי בסידרת מתח של סופר אירי שלא קראתי לפני כן שום ספר משלו. אז זה מקרה שהוא עוסק באירלנד? שוב אירלנד שמושכת אותי, אולי בגלל הדמיון אלינו, אולי בגלל השוני המהותי. ואני בכלל לא מאמינה במקריות.
הגיבור הוא אלכוהוליסט בגמילה, עם עבר משטרתי שאני לא יודעת אם פוטר ממנה או התפטר. הספר נפתח בתיאור הגיבור המאושפז בבית חולים לחולי נפש, בוהה בקיר אחרי אסון שהיה אחראי לו. מכאן מתרחש סיפור מתח בו מישהו רצח איזה כומר וערף את ראשו בתא הוידויים בכנסייה.
הסיפור המעניין ביותר מבחינתי בספר הוא תיאור החיים באירלנד החדשה. זו של ימינו. כל כמה שורות כותב הסופר "אירים הם..." ומוסיף תכונה לא מחמיאה. הם טפשים (הוא אמר, לא אני), הם פועלים קודם ו(אולי) חושבים אחר כך. נשים איריות הן מחוספסות וחסרות חן. האירים פועלים מהבטן. יחסי המשפחה באירלנד – במיוחד כשמדובר במאנשי צווארון כחול, אך לא רק הם – מסובכים וקשים. אירלנד החדשה שיש בה אנשים שעשו המון כסף מוחקת את היסודות עליהם נשענה אירלנד המסורתית.
היראה העתיקה מפני הכמרים והדת עוד פועלת על האירים, לדעת ברואן, למרות שלכאורה אירלנד המודרנית כבר פחות דתית. יש בספר התייחסות רבה לנושא התעללות של כמרים בילדים וילדות. וגם לנושא הפחות מדובר של סירוב ההורים להאמין לתלונות הילדים, לא יכול להיות שהילד דובר אמת והכומר עשה את מה שהוא אומר. יש התייחסות לאחרים – כמרים ונזירות – שידעו ושתקו וחיפו כדי לא לפגוע במוניטין הטהור של הכנסייה. מוזכרות גם מכבסות מגדלינה הידועות לשימצה.
מה שעניין אותי בספר, כאמור, לא היה התעלומה, שלמרות תיאור הפשע המצמרר היתה די דלה ולא מאתגרת. גם מהכתיבה לא התפעלתי בלשון המעטה. אבל הביקורת העצמית הלא מצונזרת, כמויות הזעם העצמי ששפך הסופר על ארצו ועל אזרחיה, הכעס הכן על מה שהמסורת והדת גרמו לחברה, כמו הכעס על המיעוט העשיר המתכחש לאלה שגורלם לא שפר עליהם, כל אלה הרשימו אותי מאד וגרמו לי לחשוב על דמיון ועל שוני ועל הדשא של השכן.”
