“"במלחמה אין מנצחים, ואין זה חשוב איזה צד טוען שניצח, יש רק מנוצחים" (ארתור נוויל צ'מברליין)
את יום כיפורים 1973 לא אשכח... הייתי קטנה אז.
זכור לי איך באותו יום עטוף בטלית קדושה, בסמוך לשעה 14:00 החלה ברחוב תנועה בלתי מוסברת. השקט הופר!
כבר לא שמעו את השקט האופייני ליום הייחודי הזה. הרוח הנושבת וציוצי הציפורים נבלעו בתוך תנועה של רכבים. ככה פתאום משום מקום, מתפללים שפופים, בפנים אפורים וחרושי קמטי דאגה, החלו לנוס מבית הכנסת לבתיהם, כשהטלית עוד שוכנת על כתפיהם.
לאחר דקות ספורות, נצפו אותם גברים, בפנים קודרים, עטויי מדי זית, ניצבים בקרן הרחוב ליד יקיריהם. הם המתינו לאותם משאיות ואוטובוסים שבאו לאסוף אותם, כן כן, מאותו רחוב שהיה עד לפני דקות ספורות, שרוי בדממה ובשלוות קדושה.
ילדים בוכים ביקשו והתחננו לחיבוק של אבא, אבא, אל תלך! אל תשאיר אותנו... נשים מודאגות הזילו דמעה וביקשו עוד חיבוק, עוד נשיקה, עוד ליטוף, ואולי זו תהיה הפעם האחרונה... אין לדעת... מבט אחרון מעבר לחלון האוטובוס... והדמעות נשרו... וכל הארץ נעטפה בצפירות עולות ויורדות... "מ ל ח מ ה"!
בעוד האזעקות זעקו מהצופרים, והרעידו את אדמת הארץ, אבא רץ למקלט הרדיו ושמע את הקריין שהודיע על תחילת המלחמה, וברקע מה? הסיסמא: "סיר בשר". רק מלשמוע את הסיסמא הזו העור הופך לחידודים.... ואימא כמו תמיד הבינה מיד, היא נטלה את סל הקניות, מילאה בו כל טוב, וצעדה בנמרצות לקרן הרחובות, לכבד את הנקראים למלחמה במיני מאפה, כריכים ושתייה.
יש תמונות שמקפצות ואי אפשר למחוק מהדיסק הקשיח שלנו אף פעם...לי זה ניראה כאילו היה אתמול. אי אפשר לשכוח. ברגעים אלה הכול מהבהב בראשי, כמו באולם קולנוע... ואני אומרת אנחנו מחויבים לזכור ולא לשכוח!
יוסף כהן אלרן מתחיל את הספר בקטע:
"אם חד יום ישאלוך
נשמתך איה
אמר בשדה הקרב
שם השארתיה
כן אמר בשדה הקרב
משם לא הבאתיה"
(מתוך אלוהים חולם, שירים 2007)
את הקטע הזה קראתי מספר פעמים, עוד בטרם התחלתי במלאכת הקריאה. כל משפט כאן צולף ונותן בוקס בבטן...לא חוזרים משדה הקרב עם פרחים, משם חוזרים עם פצעים וצלקות!
שמלחמה נגמרת מתחילה מלחמה אחרת. המלחמה חוטפת את הנשמה. אנחנו נפרדים מהאישה, מהילדים ומכל היקר לנו, בלי לדעת אם נמשיך לחיות, ואם בכלל נרצה לחזור לחיים האלה, ואם נחזור, האם נהיה אנחנו? ולפעמים... אנחנו משלימים מראש עם מותנו האפשרי. אין לדעת כמה ימותו, כמה ייפצעו, כמה יהיו נכים, כמה יהיו אלמנות, יתומים והורים שכולים. המלחמה נגמרה אך הכאב רק מתחיל. יש דברים הרבה יותר כואבים מהמוות עצמו... המוות לא כואב!
ספרו של יוסף אלרן מגולל את סיפורו של אלי שחזר משם... וכך זה מתחיל: "הן באו לקחת אותי בצאתי מבית החולים. אורנה רעייתי ורבקה חברתנו הטובה. מחזקות זה את זו כדי להוביל אותי הביתה מהמחלקה המוטרפת שזה הייתי מאושפז. וכאילו קרו הדברים בסיפור אחר, של מישהו אחר, בחיים אחרים. כי הכול נראה מנוכר, ואני הייתי זר, והאור העז שהציף אותי כמו לא היה מוכר. כמוהו כאור זה עתה נברא, שלא הכרתיו מעולם, והנה בא ותקף אותי."
כאן רק מתחיל ההלם... הדמעות זולגות כי הנשמה נשארה שם!
אלי חזר משדה הקרב עם נפש פצועה ורגשות קפואים, לאחר שהכול לקחה האש וגם את יגאל חברו הטוב. אלי מנסה לגעת בזמן, ובעצמו, ואינו מצליח להשתחרר מהמועקה העמוקה של הבוקר ההוא. הוא מנסה להבין, להפנים, מחפש אצל אורנה אשתו הסבר... האם אורנה הסבירה?
לאלי ואורנה היה את עידן בנם המשותף ולאחר ארבע שנים הצטרף רענן. לשמות הללו יש משקל: עידן-תקופה, רענן-טריות/חיים. האם רענן שהצטרף אחר ארבע שנים מתום המלחמה, הצליח לצבוע את החיים של אלי ואורנה בצל האובדן ולהסיר את הצלקות?
רבקה החברה ו"כמו אחות" של אלי איבדה את יגאל במלחמה. היא נותרה עם נטע ביתם המשותפת. החברות המרובעת הפכה לחברות משולשת ב"חסר". ואלי שנותר בחיים אחרי המלחמה ההיא, נקרע בין אורנה לבין רבקה, והמחשבה שהוא נטש את יגאל למות בתוך הטנק הבוער.
לתוך כל אלה מגיח "איתן"... שם עם עוצמה! תחשבו על השם המשדר חוזק, יציבות, ביטחון וסמכותיות. "וְיִגַּל כַּמַּיִם, מִשְׁפָּט; וּצְדָקָה, כְּנַחַל אֵיתָן", (ספר עמוס, פרק ה, פסוק כ"ד)? האם דמותו של איתן תחזיר את אלי לחיים ויפסקו הלילות הלבנים, החלומות וההזיות שטופי זיעה, על חברו הטוב שעולה בלהבות בטנק?
יוסף כהן אלרן כותב בכישרון רב, עם מסרים סמויים, בנגיעות שחודרות לנפשו של הקורא. את ספריו יש לקרוא לאט, לחזור על משפט, להפנים ולהמשיך הלאה. אי אפשר לקרוא את ספריו בשטף, מבלי להתעכב על תחנות הכתיבה שלו.
הספר הנוכחי עוסק על ערך השבועה והמחויבות של בני הזוג זה לזה. חברות, נפש שסועה, אהבה בצל משבר, אובדן, בערת הנפש, נאמנות, תשוקה, כמיהה, תוצאות המלחמה ההיא והרבה אנושיות.
כתיבתו של יוסף כהן אלרן מכמירת לב, מעודנת, קולחת, מרתקת, מזוויות שונות, דרמטית מתובלת בדיאלוגים שנונים מעוררי מחשבה וטובעת במצולות הנפש. הוא יודע לרגש וכיוון שכך, הקריאה בספריו מחייבת עקביות, כדי לא לאבד את הדרך ומאידך גיסא, כתיבתו יודעת להניע את שרירי הלב, ששולחים חיצים לבלוטות הדמע.
ספר מעולה, ערוך היטב, ומומלץ בחום בדיוק כמו אותה אש. זהו ספר מהחיים, והוא אחז בי ביממה האחרונה. לא מצאתי כאן גן של שושנים, אך מצאתי שושנים עם קוצים דוקרים...והם דוקרים וכואבים...
כשסיימתי לקרוא לקחתי הרבה אוויר, לגמתי קפה והאזנתי לשיר המצמרר של נתנאלה: "היה לי חבר היה לי אח" (מילים: יורם טהרלב, לחן: יאיר רוזנבלום). כשתקראו את הספר תבינו למה דווקא את השיר הזה.
המלחמה ההיא החלה ב-6.10.1973, אני לא יכולה להבטיח שזו תהיה המלחמה האחרונה...
למרות שידוע לנו וגם לאלי ש"כאב ומוות הם חלק בלתי נפרד מן החיים. אי קבלתם משמע אי קבלת החיים כולם." (האוולוק אליס)... נותרתי עדיין שואלת ותוהה: האם אלי הפנים את המשפט הזה גם אחרי...??? האם אפשר???
משחתי כאן חלק מהרהוריי שמחלחלים בתוכי... אני מפנימה, מבינה, כואבת, מלטפת את הרגשות וזה כל כך קשה...
במילה אחת: מצוין!
במילה שנייה: תודה!
במילה שלישית: תקראו!
הוצאה אור: צבעונים, פרוזה מקור, 215 עמודים, 2013”
