בספר זה מוליכה המשוררת את הקורא בדרך האהבה. מהשיר הראשון – בו היא מציגה את בחיר-לבה, נושא התשוקות ואירועי ארוס השונים, מעלה הספר את הנפשות הפועלות: "העברתיך בתוכי" - ראשית החומרים: אני, הדוברת בשירים, ואתה -. משתתף חשוב נוסף – "כך ציווני דמיוני": המשוררת מעבירה לפני עיניה, עיני דמיונה את שהיא רואה בחושים. אין הארוס פועל ללא השתתפות הנפש הנפעלת.

השירים בספר מתייחסים לרגעי חיים: אל השקיקה ההדדית, אל רגעי הנועם שבגירוי ההדדי: זהו מין שהוא עצמו מטרתו, לא קיום הדורות הבאים. השירים מתארים, על רוב צדדיהם וגילוייהם את הקורה לגוף באותם רגעי יחד, רגעי העינוג ההדדי, רגעי רועים: את הגוף המאריך פעימותיו, מגיב בלהט: התלהבויות והתארעויות: זרמים העוברים כשהנגיעה שולטת ומסעירה את דמה של הדוברת. המשוררת שרה את רגעי התואם בין שני האוהבים, את שקורה לגוף השוקק, במגעיהם, ברגעיהם הנסתרים והאינטימיים ביותר, אפילו על ארבע: השירים מזמרים את הלל המגע. האישה נקנית לא בייסורים אלא בנגיעה. זו מסעירה את דמה (עמ' 7) ושולחת בה, במעלות ומורדות יצוריה זרמים חשמליים, המעוררים אותה למעשיה המיניים – ואלה נועזים, גלויים, מזמינים.

הדברים קורים לא בדיוק בדמיונה, אלא בהכרתה הרושמת. הכרה זו עסוקה במטלה שהיא נוטלת על עצמה , להכיר את הגבר בחיר ליבה לפניי ולפנים, או אף לרשום את היפעלויותיהם: לרשום בלבה את קולו, את גוו המתנחשל בזרועותיה. אלה הזרועות עליהן היא משוררת: פשטתי זרועותי/ולתוכן פסעת (בחירת המלים בשיריה של ש"ק איננה מקרית, כמובן. איזו מילה מזכירה זו האחרונה – "פסע"?) תאמת מנעדי, וּבְתַאֲוָה שָׁקַקְתָּ.

שם הספר
אני - זה בסדר
בית ספר לנמלים
דגיג ושות'
נשק שפתי וגע