הרודוטוס (424-485 בערך לפנה"ס), יליד הַליקַרנאסוֹס שבאסיה הקטנה ובן לאב יווני ולאֵם מקאריה, זכה כבר בעת העתיקה לכינוי "אבי ההיסטוריה" בזכות שיטות המחקר ההיסטוריוגרפיות שאת יסודותיהן הניח. הוא גלה מעירו מסיבות פוליטיות, שוטט ברחבי העולם הנודע והפחות־נודע דאז, חקר עדים ואסף עדויות וסיפורים, שארג ליריעה אפית נרחבת.
את מחקריו הגדיר הרודוטוס באמצעות המילה "היסטוריה", המשמשת עד היום לציון חקר אירועי-העבר והצגתם כסדרם. מטרתו המוצהרת היתה "שלא יאבד זכרם של מעשי בני־אדם עם הזמן, וכן שלא תאבד תהילתם של מפעלים גדולים ומופלאים, הן של יוונים הן של ברברים, ובמיוחד לא הסיבה שבגללה נלחמו אלה באלה". הכללת "מפעליהם המופלאים" של הברברים בהיסטוריה שנכתבה לקהל יווני, וההתחקות אחר סיבת האירועים, הם בבחינת חידוש הנזקף לזכותו של הרודוטוס.
חיבורו של הרודוטוס הוא המקור העיקרי שבידינו למלחמת פרס־יוון, שעיצבה את גורל אירופה. כתיבתו משקפת את ההגות, הדיונים והתפיסות של בני זמנו, הן בנושאים פוליטיים הן בנושאים פילוסופיים ודתיים. מבחינות רבות ניצב הרודוטוס על פרשת דרכים בין האמונה בהיסטוריוּת של המיתוס לבין הניסיונות לפרש את העולם והמתרחש בו באמצעים רציונליים בלבד.
היו שראו בהרודוטוס בדאי: לצד הסברים הגיוניים וניסיון לנתח אירועים ותהליכים, הוא מספר סיפורים – רבים מהם בלתי־מהימנים (אפילו בעיניו) – על מנהגים, עמים ומקומות מופלאים. היו גם שראו בו מי שחיבר אפוס, או טרגדיה, בפרוזה; מוטיב חוזר ונשנה בחיבורו הוא חטא הגאווה היתרה ("היבריס") ועונשה, העוברים מדור לדור ומשמשים במקרים רבים הסבר לאירועים היסטוריים. כל אלה יוצרים תערובת מרתקת, ייחודית בצורתה ובמסריה, המקרבת את חיבורו של הרודוטוס לקוראים בני כל הזמנים.
פרופ' בנימין שימרון לימד בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל־אביב. ד"ר רחל צלניק־אברמוביץ' מלמדת בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל־אביב ובמחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ויהדות באוניברסיטה הפתוחה.