“יום אחד ייצא מילון מיוחד. מילון שיתרגם את כל המינוחים והמושגים שאפשר למצוא על כריכות אחוריות של ספרים, ויכתוב אותן כך שיהיה אפשר באמת לדעת במה מדובר. מצויידים במילון, או באפליקציה התואמת, יהיה אפשר לדעת בדיוק על מה מדבר הטקסט השיווקי שהודפס על הספר ושמטרתו לגרום לכמה שיותר אנשים להתפתות ולקנות אותו. את הערך "רומן התבגרות" במילון אני מוכנה לכתוב. הפירוש של המושג הזה הוא "בספר הזה אין עלילה של ממש". בכל סיפור העלילה גורמת לשינוי באישיות של הגיבור, וזה מה שיוצר עניין בסיפור. בהתבגרות אין צורך בעלילה. חלוף הזמן הוא בעצמו היוצר שינוי אצל גיבור הספר. כל שנותר לסופר הוא ללקט קטעי סיפורים ואנקדוטות, בעדיפות גדולה לכאלה המוכרות קולקטיבית, כך שייצרו תחושת נוסטלגיה אצל הקורא שהתבגר באותן שנים שעליהם נסוב הספר, וזהו.
ההשערה של מיסטר אספרגר הינו ספר התבגרות. הקורא מלווה את אבימלך בן דוד, הלוא הוא תותי, למן גיל חמש ועד שמונה עשרה. מגוריו בקיבוץ, בני שכבת הגיל שלו נתי ואפי, אימו ניצולת השואה שעברה את ניסוייו של ד"ר מנגלה בהיותה גם גמדה וגם תאומה, והאנשים התמהוניים והמוזרים שעושה רושם שהקיבוץ משופע בהם. וכמובן, גם אביו המאמץ שהוא פרופסור לפסיכולוגיה, והוא הראשון לזהות את הלקות התקשורתית של תותי.
שכן תותי לוקה בתסמונת אספרגר. כן. זה ספר מהסוג הזה. מסוג תסמונת הסופר הכותב על תסמונת. בחסות הלקות שלו מטפח תותי שני תחביבים שהופכים עד מהרה לאובססיה. הראשון זה המין השני, או בקיצור מין. התחביב השני הוא חוצנים. וכך ספר שהתחיל נחמד ממצה את עצמו. בהעדר עלילה של ממש, ההתעסקות הגדולה בבחורות ובאיברים, בחוצנים ובאיברים, ובמיני קונספירציות שונות, הופך להיות מתיש ומעייף. אולי זה באמת אוטיזם, אבל יש גבול לכוחות שלי. קצת הזכיר לי את הספר "הכל משנה", אבל בהפוך. לא ים של רעיונות וקפיצה תזזיתית מזה לזה, אלא עיסוק אובססיבי (אם כי גם הוא תזזיתי במידה מסוימת) בנושא בלי להרפות ממנו.
ובכל זאת, בגלל שיש בו חלקים טובים, אני מרשה לעצמי לצטט כאן את פרק 27 שנקרא "הצעקה של תותי".ֵ
===
כשהיינו בכיתה ו', בתאריך עשרה בפברואר 1960, זיטה, שלימדה אותנו תולדות האמנות, הגיעה לזרם האקספרסיוניסטי של תחילת המאה העשרים. היא דיברה איתנו על הצייר הנורבגי אדוארד מונק, ועל הציור הכי מפורסם שלו "הצעקה". היא סיפרה לנו שאימו מתה משחפת כשהיה בן חמש, ואחותו הגדולה גם היא הלכה בעקבותיה כשהיה בן ארבע עשרה, ולמונק היו סיוטי לילה והוא הביע אותם בציוריו האקספרסיוניסטיים. זיטה ביקשה מכל אחד מאיתנו לנסות ולשער מה הסיוט של מונק. וכל הילדים הצליחו לראות דברים מפחידים ולדמיין התרחשויות, ורק אני לא. נתי אמר שהאיש בציור רואה מטוסי שטוקה גרמניים צוללים עליו. ואני, שהייתי זה שסיפר לנתי על מטוסים, לא ראיתי שום סימן למטוס. ניצה מאוד התרשמה מהתרסקותו של המטוס מסוג איירספיד אמבסדור שנשא בבטנו את שחקני מנצ'סטר יונייטד מבלגרד לאנגליה והתרסק בחניית ביניים כשניסה להמריא מהמסלול במינכן. היא עצמה לא התעניינה בכדורגל, אבל אביה יעקב פ' סיפר לה על האסון, והיא הצליחה לראות בתמונה של מונק את מסלול ההמראה במינכן ואת אחד הניצולים מההתרסקות, שכבר נראה כמו רוח רפאים, בורח מהמטוס שעומד להתפוצץ. אסתר ראתה פצצת אטום בגל השמים האדומים, אבל זו היתה שטות, כיוון שמונק מת שנה לפני שהושלכה פצצת האטום הראשונה. ילדים בכלל לא שמים לב לתאריכים, לדידם כל מה שקרה לפני שנולדו "קרה פעם" וכל האנשים שחיו הרבה לפניהם הם "האדם הקדמון". שיטה עברה את כל התלמידים ולא ויתרה לאף אחד, חוץ ממני שהתעקשתי שאיני יכול לדעת מה עבר למונק בראש. כשהגיעה לקולונלצ'יק, הילד המופנם מלמל משהו מתחת לשפמו (שעוד לא צמח, אבל מכיתה ט' הוא נראה בדיוק כמו השפמפמים של הקולונלים). זיטה וחצי מהילדים לא שמעו מה אפי אמר, והיא ביקשה שיחזור, אבל הוא התבייש, וניצה שישבה לידו התנדבה לתרגם. "אפי אמר שהאיש המבועת שרץ על הגשר הוא תותי, ואת הצעקה השמיע מישהו מהעוברים על הגשר ליד האוזן של תותי ובגלל זה הוא בפאניקה." כולם צחקו ואפילו זיטה חייכה, כי זה היה ממש מדויק. אפי הביישן, שהיה לו ראש טכני, ידע לפעמים להגדיר דברים באופן יותר חד מנערים אחרים שראו את הדברים באופן מורכב יותר. ומאותו יום מקס ומוריץ קראו לי מונק, עד שצצו כינויים חדשים שיותר הלמו אותי.
===
עד כאן הציטוט. אם החלטתי לקרוא את הספר, והגעתם לפרק עשרים ושבע דלעיל, ותהיתם לאן כל זה הולך, אז התשובה היא שלשום מקום מיוחד. בערך כאן, בסביבות עמוד 160, או 180, אפשר להפסיק לקרוא.”
