“בספרו "לא נחדל!" (הוצאת דביר, המהדורה המורחבת, 2013) תיאר אלוף (מיל׳) אמנון רשף את נתיב הקרבות של חטיבת השריון 14 שעליה פיקד במלחמת יום הכיפורים, חטיבה שלחמה בקרבות קשים למן פרוץ המלחמה ועד לשריקת הסיום.
רשף, קצין שריון עתיר ניסיון קרבי שבתפקידו האחרון שימש כמפקד גייסות השריון, הוציא מתחת ידו ספר עב כרס שלא ניתן להניח מהיד (בהמלצת חבר קראתי את הגרסה המורחבת), ובו לא חסך ביקורת מעצמו ומאחרים.
ביום שבו פרצה המלחמה, בצהרי ה־6 באוקטובר 1973, החזיקה החטיבה קו שנפרס לאורך 200 קילומטרים ומנתה 56 טנקים (ופחות מאלף לוחמים בטנקים, בנגמ"שים ובמעוזים), אשר ספגו את גלי המתקפה המצרית שפרץ מעברה השני של התעלה. מעל 90 אלף לוחמי חי"ר מצרים ו־1,020 טנקים שטפו את גזרת החטיבה, ומעל 2,000 קני ארטילריה הפגיזו אותה.
את יום הלחימה הראשון ניהל רשף מהחמ"ל. הוא הכה על חטא וקבע כי "על משקל האימרה "צדק לא צריך רק להיעשות, אלא גם להיראות", מפקד שדה צריך לא רק לפקד, אלא צריך גם להיראות בשדה הקרב ובקדמתו. הוא חייב להפגין נוכחות במובן החיובי של הנושא ולהימצא בין ובתוך הכוחות הלוחמים" (עמ׳ 192). אך החטיבה החזיקה מעמד ושרדה להילחם ביום הבא ובזה שלאחריו וכן הלאה עד תום המלחמה.
לאחר יום הלחימה הראשון למד שיש מצבים רבים שבהם הדרגים מלמעלה מנחיתים פקודות כאשר תמונת המצב הידועה להם אינה שלמה ועקב כך הפקודות שגויות וחסרות בסיס. "אימצתי את הנוסחה "הרהור וערעור", שמשמעותה פשוטה: כאשר אני מקבל פקודה, אני מהרהר ובוחן אותה היטב, ואם יש צורך, אני מערער עליה" (עמ׳ 200). שהרי, "במהלך המלחמה נוכחנו לדעת מה עלה בגורלם של מבצעים חפוזים המתבצעים על ידי כוחות המוטלים לשדה המערכה מהרגע להרגע, ללא הכנה ראויה" (עמ׳ 129).
מנגד, רשף הדגיש בספר את חופש הפעולה והגיבוי שהעניק לו "מפקד האוגדה אריק שרון, שהיה משכמו ומעלה בתחום מצביאות השדה" (עמ׳ 200). גיבוי שכזה ואמון שכזה בין מפקד לפקד אינו דבר מובן מאליו, לא אז ולא היום.
בבוקר ה־9 בחודש ביקש רשף "אישור לקדם את גדוד הסיור 87 לעבר תעלת סואץ" (עמ׳ 220). בערב מפקד האוגדה, שרון, "שאל אם גדוד הסיור יכול לנוע ל"מצמד" בתוך שעה־שעתיים. השבתי בחיוב" (עמוד 220). הסיור שביצע הגדוד חשף את ה"תפר" בין הארמיות ואפשר למעשה את צליחת התעלה.
ב־14 בחודש בבוקר, כתב, "הבחנתי בענן אבק אדיר שהחל להיתמר במרחב התעלה במערב. השקפתי במשקפת ו"חשכו עיני": מאות רבות של טנקים ורק"ם נעו מאזור "מיסורי" לעברנו. התחושה היתה קשה – "צונאמי"!!! גל אדיר של טנקים הגיח מבעד לאבק ונע לעברי" (עמ׳ 240). רשף כתב כי נתן "פקודה לחטיבה לעלות לעמדות אש ולפתוח בירי לעבר טנקי האויב. נעתי כמה מטרים והתמקמתי בעמדת אש" (עמ׳ 240).
"פתחנו באש עם הגדודים 79 ו־184 על טנקי האויב בטווחים רחוקים של כ־3 קילומטרים" (עמ׳ 240), כתב. לכוחות החטיבה היתה "עדיפות ברורה בעצם היערכותנו על שטחים שולטים במצב נייח, בעוד השריון המצרי נמצא בשטח נחות ובתנועה" (עמ׳ 240). הטנקים המצריים "התחילו להיפגע ולדלק. תוך דקות ספורות בערו עשרות טנקי אויב בשטח ההשמדה של שדה הקרב" (עמ׳ 242).
לאחר קרב ה־14 בחודש אמר מפקד החזית, השר והרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, כי "המצרים חזרו לעצמם ואנחנו חזרנו לעצמנו". ניתן היה להיערך לקרב הצליחה הקשה והמכריע, ולחטיבה היה בו תפקיד מפתח. בליל הצליחה לחמה חטיבתו בהבקעת הדרך לתעלה במרחב "החווה הסינית". לאחר הקרב, קבע סגן הרמטכ"ל דאז, אלוף ישראל טל ("מר שריון"), כי היה זה "קרב הטנקים האכזרי ביותר בהיסטוריה" (עמ׳ 338).
לאחר לחימה עיקשת ועתירת נפגעים החטיבה כבשה את "החווה הסינית", פתחה את "מסדרון הצליחה", חצתה את התעלה לתוך מצרים וביססה את אחיזתו של צה"ל ב"אפריקה" (כפי שכונה השטח ממערב לתעלת סואץ). בקרב על מתחם "אורחה", ב־19 באוקטובר, ניהל רשף קרב משולב מופתי. על כוח "שמוליק", שתי פלוגות הצנחנים הסדירות שבפיקוד רס"ן שמואל ארד, הוטל לתקוף את "המוצב המערבי" ולסייע בפינוי נפגעי יחידה 88 ("דוב לבן").
במהלך הלחימה הגיע סגנו של ארד, סרן רוני שמואל, לאחת הפלוגות בכוח (פלוגה ה׳/ גדוד 202), "נטל את הפיקוד, הנחה את הלוחמים כיצד להילחם ביעד והוביל את הלחימה. הוא החליט לא להיכנס לתעלות הקשר, כיוון שהן היו רוויות בחיילי אויב. ואמנם, בקטע של כ־100 מטר תעלה הכוח חיסל כ־100 לוחמים מצרים" (עמ׳ 445).
בהמשך הלחימה, ב"אפריקה", הוכפף לחטיבה גדוד צנחנים מילואים 48 בפיקוד "קצ׳ה" כהנר והוטל עליו לכבוש את מוצב פוקסטרוט. "קצ׳ה" ביקש מרשף “שלא ללחוץ עליו באשר לדעת ה־"ש" – שעת תחילת ההתקפה" (עמ׳ 461), משום שגדודו היה מפוזר בשטח והיה דרוש לו זמן להיערך. רשף הסכים והנחה אותו “שלא להיחפז" (עמ׳ 461).
לאור זאת נערך הגדוד להתקפה בנוהל קרב סדור יחסית. המג"ד "החליט להקצות פלוגה ללחימה על היעד, בעוד פלוגה ד׳ תשמש כעתודה. כל אחד ממפקדי הפלוגות הביא עמו גם את קציניו וכמה סמלים, כדי שיצפו על היעד לקראת מתן פקודת ההתקפה. "קצ׳ה" ומפקדי המשנה נתנו פקודה מסודרת ותדריכים מפורטים בכל הרמות, עד אחרון החיילים" (עמ׳ 462).
"החל מהשעה 17:00 לערך טיווח גדוד 48 את הארטילריה על היעד ובמשך כל הזמן ירדה ארטילריה על האויב בקצב של 2 פגזים לדקה" (עמ׳ 462). ההתקפה תוכננה להתחיל בשעה 22:00 אך פלוגה ב׳ מהגדוד, בפיקוד דוד אלתר, "נתקלה בכוח חי"ר מצרי, הרגה 7 חיילים מצרים" (עמ׳ 462), וחל עיכוב בשל כך.
בשעה 02:30 לפנות בוקר, יצאה פלוגה ג׳ לעבר היעד. "הלילה היה חשוך מאוד והמ"פ עמירם זקין הסתייע באש הארטילרית לצורכי ניווט. אלתר דיווח ל"קצ׳ה" על תנועה של חיילים מצפון ליעד. פלוגתו של זקין נעה לעבר היעד ונצרה את האש עד להיתקלות באויב. הפלוגה המסתערת כבשה את המוצב כמעט ללא התנגדות והיעד היה בידינו בשעה 04:30. המוצב נכבש ללא נפגעים" (עמ׳ 462).
במשך 17 ימים רצופים, כשם הספר, החטיבה לא חדלה, וניהלה קרבות עם שריון וחי"ר מצריים מטווחים של מטרים ספורים. 302 לוחמים איבדה החטיבה במהלך הקרבות, מרבית שדרת הפיקוד נפגעה ובכלל זה שני מג"דים שנהרגו ושישה שנפצעו וכעשרים מ"פים נהרגו ונפצעו.
"אני חושב שלא היתה עוד יחידה כזאת בצה"ל ואולי לא היו קרבות כאלה בעולם, בכל ההיסטוריה של המלחמות. החלק שלה במה שקשור לצליחה קופח במידה משוועת" (עמ׳ 339), אמר על החטיבה סא"ל (מיל׳) מיכה בן־ארי, "קפוסטה", "קצין הצנחנים המהולל" (עמוד 338), שלחם בשורותיה ולא בלי צדק.
רשף, כאמור, הוציא מתחת ידו ספר מצוין, שעסק, כפי שכתב בהקדמה ראש הממשלה והרמטכ"ל לשעבר, אהוד ברק (יוצא סיירת מטכ"ל שפיקד במלחמה על גדוד שריון מאולתר), "במרכזיותם של הכוח הלוחם ושל פיקוד השדה בהשגת המהפך והניצחון – טמונה חשיבותו" (עמ׳ 9). מלחמת "חרבות ברזל" הממושכת המחישה קביעה זו, ודווקא בגללה יש לחזור לספר ולקרוא כיצד עמדו באתגר רשף ואנשיו.”
