כשפורצת מלחמת יום כיפור, מוצאת עצמה מאירה וייס, נערה צעירה, קצת למעלה מעשרים, מלווה עשרות הורים שכולים, בהתנדבות מטעם משרד הביטחון.
שלושה זוגות הורים מתוכם, היא ליוותה באופן צמוד במשך כמה שנים (ושמרה איתם על קשר עד מותם) שותפה לשגרת חייהם: לארוחות, לביקורים בבית העלמין, לפגישות עם משרדי ממשלה, לשמחות, לריבים ולסודות. שלושה זוגות אלה הם הבסיס למחקר הראשון שלה לתואר שני באנתרופולוגיה , שעסק בשכול על הנופלים.
הנובלה "למראית אין", בעריכת יקיר בן-משה נכתבה בהשראת סיפורה של אחת המשפחות . היא עוסקת באירוע לא מדובר שהתרחש במלחמת יום כיפור, 1973, מבוססת על מקרה
אמיתי, וחלקים ממנה נלקחו מתוך יומני השדה של המחקר שערכה המחברת.
בנובלה המציבה דילמות אנושיות ואתיות ונקראת בנשימה אחת, מציגה וייס בפני הקורא את השכול הכואב של ייטי וקארול ברקוביץ, שבנם יוז'י נפל במלחמת יום הכיפורים ב-21 באוקטובר, 1973, בקרב הקשה על המיסורי.
במסגרת חקירתו את נסיבות מותו של בנו, מגלה קארול, גיבור הנובלה, מידע סודי הנוגע לניהול המלחמה ולמותו של הבן. לגילוי זה השלכות הרסניות על חיי הדמויות המעורבות בנסיבות המוות. לקולו של הגיבור הראשי מצטרפים קולות נוספים, ביניהם החיילים, חבריו לצוות של יוז'י, שנעזבו במדבר, של "כוחות הביטחון" ושל הסופרת.
שמות כל הנזכרים בנובלה בדויים, למעט שמה של הסופרת ושל כמה בעלי תפקידים מרכזיים בניהול הצבא והמדינה.
באוקטובר 2013, ימלאו ארבעים שנה למלחמה הנוראה ההיא. התזמון של הוצאת הנובלה לאור לקראת יום השנה הארבעים, משקף את תפיסתה של מאירה וייס שמלחמת יום כיפור 1973 לא הסתיימה. היא מחלחלת ומבצבצת בנו עד היום.