“כוסות התה שהפשירו את השנאה
לפני שנים, קראתי את הביוגרפיה של מנדלה באנגלית ( בדרך כלל אני לא קורא ספרים באנגלית ), רק שפה כמו אנגלית מטיבה לתאר את טכס שתיית התה של מנדלה עם דה קלרק, מנהיג שלטון האפרטהייד שהחל את סדרת המפגשים בין השניים, שהובילו לשינוי מדהים, בו הלבנים ויתרו על שליטה, והשחורים על נקמה, ויחד נוצרה שותפות של שלום אפשרי.
מה יש בו בתיאור שתיית התה הזה שעד היום נחרט כול כך בליבי, הדברים הפשוטים ביותר, האנושיים, שמזכירים לנו שקודם כול אנו בני אדם, שאם נרצה נוכל להקשיב, להביט אחד בעיניו של השני, להיפתח, ולנסות לבנות בסיס של אמון אנושי, בסיס של תקווה.
כול כך האמנתי, שאם במקום החשוך ביותר, יכולה להיוולד תקווה גדולה, והשראה גדולה, המובילה לפיוס, אם כי לא נטול בעיות, אפשר שגם אצלנו מקום חשוך תיקווה, נוכל לאמין בחלום שיש בו אופטימיות הצובעת בצבעים רכים, את הצבעים הכבדים והשחורים של חוסר התוחלת שמציירים רבים משני הצדדים, ואולי לאורו יווצר השינוי, ולו גם הקטן ביותר, ולא מצב של הכול או לא כלום.
חזרתי לכתביו של מנדלה, להבין את מסירתו רבת השנים לחלום הגדול, בכדי להבין את החזון הגדול, מדוע הוא משמש השראה עולמית לשלום ולצדק היסטורי, ומה אנו יכולים ללמוד ממנו.
אני נלסון מנדלה, שיחות עם עצמי, הוא מבחר מסמכי מנדלה, המוצגים על ידי צוות של ארכיברים וחוקרים שפעלו באמצעות מרכז נלסון מנדלה. הספר הוא עצום, בהיקף המקורות והנושאים בהם הוא עוסק. בכדי להמחיש את גישתו, לתקופות חיים, לרעיונות מדיניים, ולמנדלה האדם, אמחיש שלושה נושאים, מתקופות שנות בחיו, כפי שבאים לביטוי בספר.
אמנות ההקשבה ויצירת קונצנזוס, אפיינו את מנדלה, אלו נלמדו מילדותו מהתבוננות אל ראש השבט המקשיב לדוברים, ועמל, ליצירת קונצנזוס. מנדלה ניסה לקרב בין בני אדם בכדי לגשר על פערי השקפות עולם, גישור פערים המבוסס על כבוד לזולת, והתייחסות צנועה לעצמו.
החלק המרגש בספר, הוא תיאור המחיר, שמנדלה שילם עבור פעילותו הפוליטית, כאסיר המפורסם בעולם, במשך עשרים ושבע שנים, תקופת מאסרו, בה החל מסע האישי שלו ושל אומתו אל החופש. בשנים הראשונות, הקשות מכולן היה מנדלה בבית הסוהר, רובן איילנד, שבו התנאים היו קשים באופן יוצא דופן, בית הסוהר היה על אי, חשוף לרוחות, התנאים היו נוראים כולל עבודת פרך במחצבה. מנדלה מספר באופן גלוי על תנאי השפלה שכללו את מפקד הכלא שהשתין בחדר האוכל של האסרים. מה שהחזיק את מנדלה ברגעי הייאוש, הייתה התקווה. את הכלא ניצל מנדלה להתבוננות פנימית, שהיוותה יסוד גיבושה של רוחניותו שבאמצעותה הוא פיתח חשיבה חיובית, והתגבר על הרוע, סוג של מדיטציות, שנועדו להכשיר אתו לקראת הפיוס הגדול.
תעוזה בעשייה הפוליטית, אפיינה את מנדלה, היא גרמה לו להתייצב מול בעיות ולהתמודד איתן. הוא לא חשש לפעול במתווה חדש, שאין לו ניסיון לגביו, הדרך הנכונה מבחינתו הייתה, לפעול ולקבל החלטות, באמצעות מודל למידה של ניסוי וטעייה, שכרוכה באפשרות ביצוע משגים וטעויות, מה שחייב את מנדלה בגמישות מחשבתית ואומץ מנהיגותי. הפיוס הגדול עם הלבנים הוכיח את נכונותה ומעשיותה של הגישה הזאת.
הרציונאל בהצגת מקורות מנדלה, שואב השראה, מהספר הרהורים של מרקוס אורליוס, קיסר רומא, בן המאה השנייה לספירה, מצביא, והוגה דעות מדיני. הספר הזה מהווה אתגר אינטלקטואלי, בניסיונו לחבר בין הגות קלאסית, להגות מודרנית, הוא מהווה גם אתגר בעצם הבאת המסמכים בצורה ישירה לקורא ללא תיווך של ביוגרף או היסטוריון, ובכך הוא גם מהווה קושי, ביכולתו של אדם סביר להתחבר לכול המסמכים, ולהבין מתוכם את האדם שהיה מנדלה, את הגותו, והתפתחותו לאורך עשרות שנים. חלקם של המסמכים מאוד מעניינים, וחלקם משעממים ומיותרים, אתגר בהחלט מורכב וממומלץ, כקריאה סלקטיבית לחובבי ההיסטוריה והגות מדינית.”