בספרות הרבנית לדורותיה ניתן למצוא שתי גישות בסיסיות באשר למהותן ולמקור תוקפן של מצוות התורה. גישה אחת רואה את המצוות כהנחיות לשמירת תקינותם של היקום ושל האדם ולהבאתם לידי שלמות, ואילו גישה אחרת רואה את המצוות כגזרות, שהצורך לקיימן מושתת על עצם חובת הציות לבורא העולם, ולא על תועלת כלשהי שיש בכך לאדם או ליקום. בעוד הגישה הראשונה מדמה את האל לרופא, המכיר היטב את טבע המציאות ויודע כיצד ניתן להביא מזור לתחלואיה ולהביאה למצבה האידאלי, רואה הגישה השנייה את האל כמלך שיש לסור למרותו ולציית לפקודותיו. הספר שלפנינו אינו בא להאריך במחלוקת הגלויה בשאלה זו, אלא מתרכז בהשפעותיה הסמויות על ספרות ההלכה לאורך הדורות, ממדרשי חז״ל דרך חכמי ימי הביניים ועד לתקופת האחרונים. המחבר סוקר את דיוניהם של חכמי ישראל במגוון רחב של שאלות ומראה כיצד משתקפות בהם הגישות הבסיסיות באשר למהותן של המצוות כהנחיות או כציוויים.