רכבת משא גדולה מאוד עמדה על הפסים. קרונות אחדים היו עמוסים באנשים בלבוש "רגיל".
השומרים פתחו את דלתותיהם של הקרונות הריקים, והאיצו בנו לעלות. נדחפנו, כבהמות, אל קרונות המשא,
שבדוחק רב ניתן היה להכניס בהם עד שישים אנשים, עתה היינו בקרון הרבה למעלה מזה.

דלתות הקרון נטרקו בחוזקה. והִנֵה אֵימָה, חשיכה גדולה נפלה עלינו. האור החיוור שחדר מבעד לחרך הצר שבדלת הקרון,
נפל על פני האנשים, והדגיש - יותר מאי-פעם – את המורא והפחד שניבטו מעיניהם של הנוסעים.
כך נִראוּ בעיני. כך, ודאי, נראיתי בעיניהם.

"..התרשמתי מאוד מן הדיוק ההיסטורי שנמצא בבסיס התיעודי – דמיוני המשולב שבו נקטת. מסגנונך המיוחד המשלב ידע יהודי – מסורתי וישראלי – מודרני, ויותר מכל – מן האמפטיה והקרבה הרוחנית שלך לעולמו של ניצול השואה המבוגר.."
פרופ' אילנה רוזן, ראש "מרכז ראב" ללימודי השואה והתקומה.

אברהם אוחנה

יליד מרוקו 1950. עלה ארצה בשנת 1956 והתחנך ב"בית היתומים הגדול דיסקין" בירושלים. בוגר ישיבה ליטאית גבוהה. התגייס לצה"ל ושרת בצבא הקבע (במגוון תפקידים) במשך עשרות שנים עד ליציאתו לגמלאות. כיום תושב בני עי"ש, משמש כמדריך תורני לקשישי הישוב ומעביר שיעורים בהתנדבות בתלמוד והלכה לציב... המשך לקרוא

שם הספר
קוֹל שָׁאוֹן מֵעִיר
וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים - שואה ותקומה
דמעות של אנשים - סיפורים ושירים ליום השואה
ציון שדה תחרש
בין מרקש לירושלים