“מותק של ספר!
זה מסוג הספרים שחבל שהם מסתיימים. מתחילים לקרוא ונשאבים אליו.
בקריאת ספר ביכורים יש התרגשות שונה. למה אני מתכוונת? שלא כמו בספרים של סופרים שאנחנו מכירים את הז'אנר והסגנון. בספר ביכורים, הקורא מגיע לסיפור ללא ציפיות. כמו שאומרים: מגיעים לספר "טאבולה ראסה", וכשהספר הוא "מותק של ספר", אז על אחת כמה וכמה.
זהו סיפור אמיתי על ילדה טובה וילדה רעה ונשאלת השאלה: "האומנם, יש ילדים טובים וילדים רעים?"
אודה בפניכם שהפרק הראשון של הספר הזכיר לי קימעא את "סאלח שבתי". תוך כדי קריאה התרחקתי מהדמות של סאלח שבתי שישבה לי בראש והתרכזתי, אך ורק במשפחת חדד ונספחיה.
משפחת חדד מעדן שבתימן עולה ב"אוירון" לארץ הקדושה. אז מי זו המשפחה הזו? יונה ובעלה יעקב חדד נשואים להם 3 בנות: רותי, דינה ויפה (יונה איבדה 4 בנים בתימן). ציונה (אחות של יונה) נשואה לראובן (אח של יעקב חדד). ליונה, יעקב, ציונה וראובן מצטרפות הסבתות של הצדדים. יש גם נספחים: מזל ובעלה יששכר סלימן שהוא בן דוד של ראובן ויעקב חדד ויהודה עמר+אשתו השנייה שרה + 3 ילדים. יהודה עמר (אלמן) שאיבד את ביתו תורכיה שנחטפה בתימן+נחמיה ושושנה עורקבי+ סבתא תמניה (לבקנית)... מבולבלים? גם אני. אל דאגה בהמשך הכל מסתדר ואחרי הפרק הראשון מתחילים להיאבק בזמן .... מתחילים להרגיש כיצד הספר שואב את הקורא פנימה לתוך התקופה, האטמוספרה, החוסר ביטחון, החשדנות, הלא נודע וגם ריחות התבשילים....
משפחת חדד, נספחיה וצרור חבילותיה נוחתים בארץ המובטחת ישירות למושב בדרום הארץ לפני כניסת השבת. מכאן והלאה מתוודעים למשפחה המיוחדת הזו, מלווים אותה בצעדיה הראשונים ולהמשך ההתאקלמות בארץ.
היסטורית-המדינה צעירה ובראשית דרכה, יש מסתננים, עלטה מוקדמת מפאת המתנכלים, שמירות, האוכל לא מצוי בשפע, תקופת צנע, מחלות (גזזת), צפיפות, עוני, היעלמות של ילדים (פרשת העלמות ילדי תימן 1948-1954), וברקע -מלחמת קדש.
האחים יעקב וראובן עובדים קשה כדי לפרנס את המשפחות אך ניכר הבדל בין שני האחים וגם בין שתי האחיות יונה וציונה.
ציטוט עמוד 59: "שתי המשפחות עבדו קשה לחסוך כל פרוטה. אלא שבניגוד ליונה הצנועה, ציונה היתה גנדרנית ותובענית. ראובן הצליח להיענות לדרישותיה שכן ידע איך להפוך גרושים לזהב. ואילו אחיו הבכור הפך לחול כל דבר שנגע בו."
בהתחשב בכך שעליית "מרבד הקסמים" בשנים 1948/9 היתה שונה מהעליות האירופאיות. העולים מתימן לא ידעו דבר על חקלאות כי לא עיבדו את האדמה בגולה. לעומת זאת, לפרנסתם הם הרבו לעסוק בנפחות, סנדלרות, חרשות, צורפות וכו'. למרות השוני בעיסוק, ראובן ויעקב שולבו והתאקלמו בעבודות הרפת, הלול, חקלאות ומאפיית הלחם.
האמיצות האמיתיות בספר הזה הם לא הגברים... כי אם הנשים.
הנשים עבדו בפרך והיחס אליהם היה כאל מכונה שמדפיסה ילדים ומאידך, הגברים הרשו לעצמם להינות מנשים נוספות, לעשן נרגילה ולבזבז את משכורתם על רכישת מתנות ופינוקים לאישה השנייה. אותם גברים לא היתפנו לשיתוף בחינוך הילדים ועזרה במשימות הבית. הגברים רק הטמיעו את החינוך במלקות, הצלפות בחגורה וגרימת כאב פיזי לילד. (בלתי נתפס בעיניי איך אפשר בכלל להכות ילד, או בכלל כל יצור חסר ישע).
נעמי מצליחה להעביר לקורא את האוירה שהיתה בארץ באותם שנים. נשים וגברים. האגו והכבוד הגברי ומה היה מקומה של האישה באותם ימים ומאידך גיסא, "הילדות" של "אותם ימים". הבדלי המעמדות, למי יש יותר בגדים, למי יש יותר אוכל, אפילו למסטיק "בזוקה" היה כבוד מיוחד וכו.
הרבה קטעים בספר החזירו אותי לילדות . כגון: גניבת הפירות מהעצים במיוחד שסק. איזה ילד לא נהג כך בתקופה ההיא? ואיך היתה האוירה בבית הספר? אם איחרת ללימודים, המורה היה מכבד אותך בצליפות סרגל על קצות האצבעות, ו/או איך המורה היה מעמיד אותך בפינת הכיתה ללעג מול עיני התלמידים האחרים.
בסיפור שלנו יפה היא השחקנית הראשית – "הילדה הרעה". (רותי אחותה הגדולה עזבה לעיר ודינה האחות האמצעית ילדה שקטה שלא ביקשה תשומת לב מיוחדת והמסכנה הזו גם חלתה בגזזת).
אני התאהבתי ביפה - ילדה רגישה ומיוחדת ועל המיוחדות הזו היא משלמת מחיר. יפה לא הסכימה לתכתיבי החברה שגדלה בתוכה, לא הרימה את ידיה ולא נכנעה. כיוון שכך - היא זכתה לכינוי "ילדה רעה". כל התנגדות שלה לתכתיבי החברה זיכו אותה במכות ובצליפות חגורה מאביה. לבית הספר היא בקושי הלכה כי היא היתה אמורה לטפל באחיה הקטנים ולעזור לאם. צחקתי ממעשי הקונדסות של יפה אך כאבתי את כאבה יחד איתה.
ליבי נצבט כאשר יפה נאלצה לבטל את הטיול שהיא כל כך רצתה להשתתף בו והכל בגלל לירה. ציטוט עמוד 108: "שמעתי קטעה יפה את דבריה. בלי לומר מילה נוספת הניחה את הלירה בידה של אמה ופנתה למיטה. שם, לצד דינה שכבר ישנה, לא יכלה יותר לעצור את הדמעות." (גם לי היתה דמעה בקטע הזה).
אין ספק ששרירי הלב מתכווצים למקרא קטע כמו המצוטט בהמשך. יפה השלימה עם גורלה אבל היתה לה גם תקווה. ציטוט עמוד 247: "אט אט השלימה יפה עם גורלה, וניחמה את עצמה, אין דבר! כשאגדל יהיה לי הכול, אפילו יותר ממה שיש לרותי ויותר ממנוחה אומיכל. אני אלמד. יהיו לי ציונים מעולים. אני לא אצטרך אף אחד. אני אעבוד קשה, אבל לא בשדה ולא ברפת. ובכלל, אני לא אשאר במושב. אני אחיה בעיר, ואקנה כל מה שיבוא לי בחלום, ואך אחד לא יגיד לי מה לעשות. אף אחד בכל הכדור העגול הזה".
לפעמים, חלומות מתגשמים האם החלום של יפה יתגשם?
הקטע הקשה לי מכול היה האירוע בשדה. היא התחננה, היא כאבה, היא הושפלה... תחנוניה היו לשווא, אין קול, אין עונה, אין שומע. ציטוט עמוד 254: "היא תנעל הכול בנפשה ואיש לא ידע לעולם". תקראו, תבינו למה גם לי היה קשה...
באומנות מיוחדת מצליחה הגב' נעמי אחימור לשלב בסיפור אחד: רגש, בכי, צחוק, קנאה, אהבה, מנטאליות, תרבות, סקרנות, וילדות שהכל יחד - יוצר תמונה מרתקת ומעניינת שהרבה אנשים, מהמאה השלישית, כבר לא זוכרים על- אף שהיסטורית, זה ממש לא היה מזמן...
מאחלת בהצלחה לגב' נעמי אחימור ומודה על כך שהעשרת אותי במידע נוסף.
מקווה לראות ספרים נוספים פרי עטה של הגב' נעמי אחימור.
ממליצה לא רק בחום ברותחין! תקראו ואל תוותרו! בונבון של ספר!

קריאה נעימה,

לי יניני”

“ספר מרתק, מספר על העלייה מתימן והתנהלות החיים במושב נידח בדרום.
מספר על מעמד האישה וחינוך הבנות.
משהו בסיפור מזכיר ספרים דומים שקראתי.
אני לא רוצה לקלקל את הסיפור אבל כל הזמן יש הרגשה שיקרה משהו ואכן קורה.
מלבד זאת שווה קריאה”