“הרגע הזה שאתה צריך לכתוב ביקורת על ספר שאתה לא ממש יודע להגדיר. אתה מוחק ומוחק, ואיכשהו בין לבין מתפלקות אותיות.
טוף, אז ככה. אנחה שמנסה להשהות עוד קצת את המחשבה לפני שתתחיל לשצוף, אז ככה, זה ספר מורכב. מצד אחד, התענגתי עליו, מצד שני זה היה עונג מאוד אישי. קשה לי לחשוב על הרבה קוראים עם ביוגרפיה כזו שתאפשר להם להבין מה לעזאזל רוצה המחבר הגאון הזה.
גאון? כן. כמה הוכחות יש לי לכך.
מה שהיהודי עושה כאן - בגאונות - זה מהז'אנר ההוא של מה היה קורה אילו. הוא מריץ את גלגל ההיסטוריה לאחור, משאיר את היטלר צווחן קיצוני שלא מצליח לממש את פתרונו הסופי, וזה כבר מספיק לו לשנות את כל ההמשך. רוב היהודים נשארים שם באירופה, עושים חיל ומדברים אידיש. הציונות הופכת לממשל כושל, והארץ נשארת תחת הח'ליפות הירדנית, עם מובלעות קטנות של ציונים עקשנים ובתי קברות יהודיים.
כדי לבצע את המשחק המחשבתי הזה, חסדיאל מנצל באופן פרדוקסלי דווקא את ההיסטוריה האמתית, ההיא שהתרחשה. כמו במשחק לגו מתוחכם, או בחדר עריכה משוכלל, הוא פשוט גוזר ומדביק עובדות ומנטליות מהחרדיות של שנות השישים והשבעים, בוזק עליהם אידיש ומחזיר אותם לפולין, ככה, כמות שהיא. מצחיקה, שנונה, נוירוטית וכמובן שונאת מזרחיים.
התרגיל שלו כל כך מתוחכם שבהפוך על הפוך, או בישר צרוף, גורם לנו להבין כמה השואה הייתה מרחיקת לכת לכל החלום הציוני, וכמה כל מה שאנו בטוחים שהוא 'שכל ישר' אינו אלא תאונה היסטורית מקרית.
הספר עצמו גדוש עוד כמה וכמה תמות מעניינות שמוליכות ומשיבות את הדמויות. הוא מתעסק עם נבזות וצדקנות, עם הזדקנות ועם שכחנות, ובעצם עם כל מה שיש לאנושי להציע.
אז לקרוא או לקרוא? תחליטו אתם. אני ממש נהניתי.”