בית ללא דלתות הוא סיפור של הסתרה וגילוי - בסדרת התרחשויות המציירת עולם קסום. עולם זה נטוע בסוף שנות החמישים של המאה שעברה, בקהילה היהודית בים הקריבי,שמייסדיה היו מאנוּסֵי ספרד ופורטוגל. בקולה של מירה, נערה על סף התבגרות, לוקחת אותנו הסופרת למסע חקירה בחדרים אסורים, עליות גג ומרתפים חשוכים של בית קולוניאלי, כדי לחשוף סודות אינטימיים של יחסי מרות בין לָבן לשחור, בין גבר לאשה.
בחברה הרב-תרבותית שבה היא גדלה, מירה נקרעת בין שלושה עולמות נפרדים: בית הספר ההולנדי המצהיר על שוויון חברתי, לפחות במילים; עולמן של המשרתות, מצאצאי העבדים, שטקסי הכישוף שלהן קוסמים לה ומפחידים אותה בו זמנית, והקהילה היהודית, על מגבלותיה החברתיות וציפיותיה הנוקשות ביחס להתנהגות נשים. הבית הקולוניאלי הישן ניצב כמטאפורה לחברה המציגה חזית של רווחה ומכובדות, אך מאחוריה רוחשים ומאיימים להתפרץ יצרים מודחקים, החבויים במקומות אפלים.
אחת מתכונותיו הייחודיות של בית ללא דלתות היא החפיפה בין העולם המתואר בו לבין לשון המספרת. כשם שלשונה נעה על הגבול השביר שבין פרוזה חפה מתחכום לבין שירה רגישה, כך העולם המעוצב בו מנקודת מבטה של הילדה המתבגרת כמו רוטט על קו השבר שבין עוד לכבר-לא-עוד".
שלום רצבי
"הקירות של בית המים אכולים על ידי הסַאלְפֶּטֶר [...] מלח הסלע הנוטף מאבני האלמוג שמהן בנויים כל המבנים הישנים באי. הטיח הצהבהב מתפורר ללא הרף, ואפשר לראות מתחתיו את האבנים הלא סדורות, אבנים גדולות, אבנים קטנות וחלל גדול ביניהן. חייבים לטייח את הקירות מדי שנה, אחרת הגשם יחדור דרך הסדקים העמוקים והקירות יתפוררו ויקרסו [...] אני מביטה על בית המים, כשכל המים האלה שבתוכו לכודים, סוערים, לוחצים בכל כובד משקלם על קירותיו המתפקעים. בית המים הישן, שנבנה בזמן העבדים, לא יוכל לכוחם האדיר.
יום אחד הוא בטוח יתפוצץ."
ריטה מנדס-פלור נולדה בקורסאו ב-1947. בגיל שמונה-עשרה עזבה ללימודים בארצות הברית, והתיישבה לאחר מכן בירושלים. היא כותבת פרוזה ושירה באנגלית ועוסקת באמנות חזותית, באחרונה בעיקר בצילום. צילומיה מוצגים בשערי הפרקים של בית ללא דלתות.