“"נגד הטיפשות, אפילו האלים נאבקים לשווא"

לקרוא מדע בדיוני של פעם, זה לקרוא ספר פילוסופיה, זה לגרום לחשוב ולהצליח לדמיין דברים אחרת ויותר טוב כי גבולות שקיימים במוחי נפרצים לרעיונות חדשים.
זה ללמוד להסתכל על דברים בצורה שונה, ביקורתית יותר, או סלחנית יותר. זה לצחוק ולהתעניין וללמוד.

בקיצור אסימוב מצליח לכתוב לי דברים שמאמנים לי את המוח ומותחים אותו.

האלים עצמם הוא ספר קצר ומרתק על טיפשות ועל אנרגיה – ספר שמסביר למה האנושות תמיד תקריב את עתידה למען ההווה. ספר שסיקרן אותי מספיק כדי לחזור על כמה פרקים נשכחים מ"פיזיקה מודרנית", ואפילו לקרוא על ז'אן ד'ארק של פרידריך שילר.
אסימוב שלא מרבה לכתוב על חייזרים, הצליח לפרוץ (שוב) את הדמיון המוגבל שלי בדימיונם – ובעקבות זה כעסתי על ציור הכריכה שניסה להגביל את הדמיון שוב.

אי אפשר להיות אופטימי אחרי התעסקות בטיפשות האין סופית של האנושות – אבל אפשר להנות מהמילים והסיפורים שמדגימים אותה.

ספר שאהבתי.”