דמותו של דוד בן-גוריון התקבעה בזיכרון הקיבוצי כמנהיג כול-יכול שכוחו במעשים, לא בדיבורים. וגם כמי שנהנה משיתוף פעולה צייתני של "עיתונות מגוייסת". ספר זה, העוסק במכלול פעילויותיו של ראש הממשלה הראשון בתחום התקשורת, בוחן מחדש כמה מהקביעות הללו.
לאמצעי התקשורת נועד בעיני בן-גוריון תפקיד חשוב בתהליך בניין האומה ובהטמעת ערכים ממלכתיים ופוליטיים. אלא שלהבדיל מהדימוי הנפוץ היה זה אתגר קשה ומורכב. המרחב הציבורי בישראל הצעירה היה מגוון, תוסס ורב-קולות, והתאפיין בעיקר בפיצול פוליטי וחברתי. עיתונאי התקופה הזדהו מאוד עם המדינה והרעיון הציוני, אך הזדהות זו לא מנעה אותם מלחשוף תופעות שליליות ולמתוח ביקורת על הממשלה ועל העומד בראשה. הם אימצו בדרך כלל את הקו הממשלתי בנושאי ביטחון ועלייה מארצות מצוקה, אולם לא נהגו כך בשורה של אירועי מפתח, בהם פרשת אלטלנה, קבלת השילומים מגרמניה ותקופת הצנע. המאבק על המרחב הציבורי חייב על כן את בן-גוריון לעשות שימוש נרחב במאמרים, בספרים, בשידורי רדיו, בתדרוכים ובכלים נוספים. כל אלה מוצגים בספר, לצד מאבקו המתמשך עד הפעלת טלוויזיה בישראל.
בחינת שנותיה הראשונות של המדינה מבעד לפריזמה התקשורתית מעשירה את תמונת המרחב הציבורי הישראלי, ותורמת בו בזמן גם להעמקת הידע בתחום יחסי מנהיגים ותקשורת.