כלבה פצועה מובאת למעון לחיות עזובות בעמק האלה. זיכרונה אבד לה ואין עליה כל סימן מזהה - לא קולר ולא שבב, ממנו יוכלו המטפלים ללמוד למי היא הייתה שייכת. דליה ויורם המטפלים בבעלי החיים שבמעון נותנים לה שם זמני – דידי.
בתוך הכלוב, בו היא שוהה עם שלושה כלבים עזובים אחרים נרקמים יחסים, כמו אנושיים. כלב כלב ואופיו, אך את לב כולם מפעמת כמיהה אחת – להיאסף על ידי אנשים ולזכות בבית חם ואוהב.
דידי שאינה זוכרת דבר על עברה מנסה לברר את זהותה. בסיוע חבריה לכלוב היא מתגנבת בלילה חשוך לגבעות הבר שמול המעון, שם היא פוגשת בשועל. כשהיא עונה ליללתו היא נזכרת בילד ובמשפחה שאהבה, אך אינה יודעת איפה הם גרים, איך נפצעה ומי הביא אותה למעון.
מתוך דחף קדמוני מתקשרת דידי לשועלים, העוזרים לה למצוא את דרכה אל ביתה, ויחד עם חבריה המסייעים בידה, זוכים השלושה למשפחה אוהבת ומסורה.
עדנה קפלן-הגלר, המעידה על עצמה שמאז הביאו לה הוריה כלב בילדותה, תמיד יש כלב בביתה. מספרת מתוך אהבתה לכלבים את סיפורה של דידי. זהו סיפור על יחס עמוק ואהבה עזה בין כלב לאדם; על קשר קדום וחזק בין כלבי בית לשועלי הבר; סיפור על הטיפול המסור של עובדי המעון בכלבים העזובים – אך מעל לכול זה סיפור על הרצון להיות שייך ונאהב בבית משלך.
הסיפור המיוחד הזה, המסופר מפיה של הכלבה הפצועה, המתגעגעת למשפחתה, לוקח את הקורא אל נופי הבר של שפלת יהודה, אל החיים הרחוקים מהעין של שועלי בר וכלבים עזובים, מתייחס לאפשרות של קשר ביניהם. הסיפור מסופר מזווית ראייה אוהבת ורגישה.
עדנה קפלן-הגלר היא ד"ר לפילוסופיה וסגן נשיא בדימוס בבית המשפט המחוזי של תל-אביב יפו. כיום היא מרצה למשפטים במוסדות להשכלה גבוהה. עדנה קפלן-הגלר היא כלת פרס רוזן למשפט ופרס צלטנר למשפט וחברה. אם לשתי בנות וסבתא לנכדים.
דידי שם זמני הוא ספרה השני לקוראים צעירים.
זגני אורמוט דורבין – היא מאיירת צעירה, שסיימה לא מכבר את לימודיה בבית הספר לעיצוב שנקר. זהו הספר הראשון שהיא מאיירת.