“יש לי נטיה שכזו, לא ללכת באופן גורף על ה"מומלצים", על הספרים ה"מתבקשים" בהכרח - אבל לפעמים אני מגלה שיש סיבה שהם כאלה. אקסטרו הוא דוגמה יפה לכך.

את אלפרד בסטר קראתי כבר ("פניי מועדות לכוכבים"), והספר הבא ה"מתבקש" היה "האדם המושמד" (את שניהם, אגב, יש לי באנגלית... אני כותב בעברית כי אלה השמות שלהם בתרגומים) - זהו לא רק ספר קלאסי שלו באופן כללי, אלא הספר הראשון שזכה בפרס הוגו.

והנה, כשבאתי לבחור מה לקרוא, עמדה בפניי עוד אופציה - ספר פחות מוכר שלו, שכבר אינני זוכר אפילו מה שכנע אותי לקנות אותו (רק זוכר שמתישהו קניתי אותו מ eBay).

הכתיבה של בסטר מאוד מחוספסת, לא מהססת לגעת בעצבים החשופים ובבשר החי. הרעיון של הסיפור, לכשעצמו, לא רע בכלל : קבוצה של אנשים בני-אלמוות (בספר מתואר ה"מנגנון", ומתואר כתכונה של אפילפטים בלבד... כמו-כן מוזכרים כמה בני-אלמוות שכאלה, ביניהם גם ישוע מנצרת והארי הודיני) מגלה שמחשב-על מנסה לחסל אותם.

מרתק לקרוא כיצד הנושא הזה, של העדר מקומות מפלט (כמעט) כאשר המחשבים שולטים על כל תעבורת המידע, רלוונטי להיום. גם ההתפתחות של קו העלילה עצמו, לדעתי, דיי טובה.

ובכל זאת למה רק שני כוכבים מתוך חמש ? בגלל הכתיבה עצמה. בגלל איך שבססטר מקדם אותה, בצורה מאוד שרירותי.
כך, למשל, עשויה בהחלט להיות מתוארת סצינה מתוך הסיפור :
הגיבור נמצא בצרה, והוא מספר את זה לחברו.
ואז מגיע שותף א' עם דיונון ענק מדבר.
ואז מגיע שותף ב', עם סמור בעל שלושה ראשים.
ואז מגיע שותף ג', שהוא בכלל בדרן עילאי שאין לו כלום חוץ מסכין קומנדו.
ובסופו של דבר, הגיבור מספר להם שיש לו כבר רעיון משלו, אבל הוא ישמח להשתמש בשלושתם.

הצורה שבה הדמויות מתנהגות, השרירותיות הזו בהכנסת אמצעי-עזר לפתרון בעיות (אפילו שמדובר במדע-בדיוני), הוא דיי מציק, והוא פשוט קורה לאורך כל הסיפור. וחבל.”