“****


אני לא מבין איך מייקל קרייטון היה יכול למות. הוא וסטיב ג'ובס, שני האנשים העשירים, הידענים והמקוריים ביותר של תקופתנו היו אמורים כבר להמציא איזה קומבינה להעלים את הסרטן מחיינו. באמת, זה פשוט פסיכי שהמחלה הזאת הצליחה להכניע את שני הסופר-אנשים האלה. אחד שינה את כל פרדיגמת החשיבה התקשורתית שלנו, והשני, איש אשכולות, ביולוג, אנתרופולוג, קולנוען ויוצר טלוויזיה מהמעלה הראשונה (אי.אר.), אבל מעל הכול מדען מופלא שסירב להכיר בדוגמות המדעיות המקובעות והנוקשות בכמעט כל שדה מדעי קיים - מהתחממות כדור הארץ, ננוטכנולוגיה, ניסויים בבני אדם, יחסנו לטבע, לבריאה ולעולם החי הסובב אותנו, החלל והזמן, תיאוריית היחסות וכל דבר אחר כמעט שקשור במדע. הספרים שלו, מהמוקדמים שבהם ועד אלה שמתפרסמים אחרי מותו (כמו הספר הזה) תופרים באופן מרתק מדע פופולרי (יש שיאמרו מופרך מהיסוד) עם אינספור שאלות אתיות ומוסריות, אנושיות והיסטוריות שמעסיקות כל אדם שמסוגל לחשוב עדיין, ואולי אפילו טיפ טיפה, גם מחוץ לקופסה. "למה לא, באמת?" חשבתי תמיד, הדיוט מדעי שכמותי, כשקראתי כל אחד מהרעיונות המתוארים בספריו - אפילו אלה משנות השבעים המוקדמות - כמו למשל "איש הטרמינל" שבו משתילים לרוצח פסיכופת שבב מחשב זעיר האחראי "להרגיע" אותו בכל פעם שהוא מקבל התקף פסיכוטי ומה קורה עם זה (לא טוב, כמובן). את מי לא ריתק הרעיון המקסים כל כך מאחורי "פארק היורה"? למי שלא יודע, בספר מתוארים מדענים שמצליחים לשחזר די.אנ.איי. דינוזאורי מתוך יתוש פרה-היסטורי שנלכד (לאחר שעקץ דינוזאור כלשהו) בשרף-עצים שהתאבן לענבר (איזה יופי!). מהדי.אנ.איי הזה עולה בידם ליצור בתנאי מעבדה משפחות שלמות של דינוזאורים, וגם כאן, כמובן, זה לא ממש נגמר טוב. בכלל, היופי בספרים שלו הוא הפשטות שבה מתוארים העניינים ה"מדעיים", שאולי הם באמת ניתנים להפרכה-מהיסוד על ידי כל סטודנט שנה א' בביולוגיה, אבל בה בעת עשויים לעודד חשיבה מקורית ולנער "אמיתות מוחלטות" שהעולם המדעי משופע בהן יתר על המידה.
גם בספר הזה, שקרייטון נפטר תוך כדי עבודה עליו והושלם על ידי סופר אחר, מתמודד קרייטון עם השאלה "למה לא, בעצם?" כשהתשובה שלו, אחרי הכול, מצטמצמת ל"you do not fuck with nature". אי אפשר שלא להיעצר ולחשוב, כשקוראים ספר של קרייטון, על מה אנחנו עושים. למה לא עושים ניסויים בבני אדם? אילו שדים עלולים להתעורר מגילויים מדעיים וטכנולוגיים? מהן הסכנות הגלומות בחתירה חסרת גבולות (גם אם היא בכוונה טובה) לעבר בינה מלאכותית, ננוטכנולוגיה, וירוסים, הנדסה גנטית, או לדוגמה ממשית יותר - יצירת מאיץ חלקיקים אימתני בז'נווה כדי למצוא את "החלקיק האלוהי" תוך כדי הסתכנות ביצירת חור שחור שיבלע את עולמנו ותהפוך אותנו לספגטי על זמני, תיאוריה שנדחתה בביטול אצל מדענים רבים, בעיקר בתשובה כמו "טוב, הסיכוי לזה הוא לא גדול (!)".
"מיקרו" מתעסק בעולם ה"קטן" הרוחש והשוקק שמתרחש מתחת לרגלינו, וכולל למעשה יותר מ-99 אחוזים מהאורגניזמים בעולם - עולם החרקים. קבוצת מדענים מוקטנים בטכנולוגיה חדישה לגודל של חצי סנטימטר ו"משוחררים" ביער גשם בהוואי. כמובן שהם מרותקים מאוד לסביבה המופלאה והחדשה, וכמובן שהם משוסעים ונאכלים באופנים גרפיים ומחרידים על ידי כל מיני יצורים קטנטנים שנורא קל לדרוך עליהם אם אתה בנאדם בגודל רגיל. הסיפור מרתק (למרות שהוא לא מושלם בשום קנה מידה), וכולל בתוכו את כל האלמנטים הרגילים בסוג הספרים הזה - רצון טוב, תאוות בצע, רצחנות, בגידה, גבורה וכדומה - כל מה שיהפוך כנראה את "מיקרו" לסרט קופתי מוצלח. מקרי המוות צפויים כמובן, אך הסדר וזהות הנספים דווקא צפוייה פחות.
עכשיו, לפחות לכמה ימים, אני בטוח שאנעץ מבט בכל קן נמלים תועה ואנסה לדמיין מה היה קורה אילו.



****”