“יהונתן גפן מהתקופה הזאת של "על הקרשים" שכוללת את חמשת הופעותיו הראשונות* הוא ה-יהונתן גפן שאני הכי אוהב. אם חושבים על זה אז הוא הקדים את זמנו ואולי בכלל עשה משהו שפה בארץ היה ונשאר ככל הנראה יחודי לו. זה לא שמאז לא היו תוכניות סאטירה שהועלו על בימות ישראל כמו "פליטת פה" של דודו טופז עליו השלום אבל להבדיל מגפן עוד אף אחד לא ביסס את זה על קטעים שרובם ככולם נלקחו מעיתונים.

גפן היה מפליטי חבורת "לול" של אורי זוהר, לה התייחס שנים מאוחרות יותר בספרו "חומר טוב". בלי להמעיט בגדולתו של גפן נראה לי שהיו לו לא מעט "מורים", ובהתייחס לשחיטת "פרות קדושות" שהיו בהופעות הללו היה בהן משהו גם מסגנונו של היהודי בעל הפה הגדול (זה כינויו של) לני ברוס שלהבדיל כידוע גם בסופו של דבר שילם על כך בחייו.

אני אוהב במיוחד את התוכניות הראשונות, "זה הכל בינתיים/בינתיים זה הכל" ו-"מכתבים למערכת". בו חבר אליו דני ליטני שהיה מוכר אז באותם ימים כשותף בהפקה הגדולה של "איש חסיד היה". רק לידע כללי, אותו מחזמר שבמסגרתו כשההצגה הועלתה בארצות הברית בוב דילן בכבודו ובעצמו, מי שליטני נחשב "עם התלתלים שלו", כפי שגפן הציג אותו בפתיחת אחת התוכניות, ככפיל שלו בא לראות אותו. בתוכניות המשותפות של גפן וליטני ביצעו השניים כמה משיריו בעברית, בתירגום של יהונתן גפן, כמובן.

קצרה היריעה מלהזכיר את כל הקטעים היפים מתוך התוכניות אבל ב-"מכתבים למערכת" יש מערכון בשם "חלומות גדולים" בו הם משתפים את הקהל בכך שגפן חולם לזכות בפרס נובל ואילו ליטני חולם שישתפו אותו במופע כשעל במה אחת במדיסון סקוור גארדן נמצאים דילן, ג'ורג' האריסון וליאון ראסל (מי שבאותה תוכנית ביצעו את השיר שלו, "מראת פלאים", גם כן בעברית). אגב, מאחר והקשבתי וקראתי את הדברים הללו מגיל צעיר לקח לי זמן, למעשה רק אחרי שהתוודעתי לבוב דילן בעצמי הצלחתי לרדת עד לפרטים הקטנים, הבנתי שהמופע במדיסון סקוור גארדן הכוונה למופע מחווה למען רעבי בנגלדש.

כאמור פרט לטקסטים שבספר אפשר למצוא תיעודים של כמה מאותן הופעות, חבל שבמרחק של שנים החומרים נעזבו ואף אחד לא מוצא לנכון להזכיר אותם ולהוציא אותם מחדש במהדורות חדשות, אם זה היה תלוי בי אני הייתי משלב בין הספר לאותם תיעודים.

יאמר לזכותו של יהונתן גפן שהוא תמיד לקח לאותן הופעות אמנים מיוחדים ולוא דווקא מהמיינסטרים (מה שנקרא אולי בעברית "כוכבי צמרת") כאלה שהקהל הרחב התוודע אליהן דרך התוכניות האלה ובמידה מסויימת דרכן עזר להם לבסס את מקומם. ראוי להזכיר שמעבר לליטני היו אלה גם דויד ברוזה שגפן כידוע כתב לו את (שיר השלום) "יהיה טוב" שלא להאמין היה פעם שיר שהיה אסור להשמעה בתחנות הרדיו, בדיוק מאותה סיבה שהוא עסק בנושאים שהיו עליהם וטו, ויעל לוי ב-"שיחות סלון".

אם יזדמן לכם לראות את הספר הזה אז תנו לספר הזה תשומת לב, אל תתייחסו אליו אך ורק כחומר ארכאי למרות שככזה יש לו ערך מוסף אלא דפדפו ומיצאו בו גם תמונות כמו זו שבה נראת כל משפחת גפן כשאביב גפן שהוא אולי אליל נעורים של כמה מאיתנו עוד היה ילד קטן אבל אביו, יהונתן היה (והאמת שלדעתי עם כל הכבוד לאביב) נשאר יותר גדול ממנו, מבלי לרדת לטיב היחסים ביניהם כי אחרי הכל זה לא עניין שלנו.


* אלו הן חמשת ההופעות: "זה הכל בינתיים/בינתיים זה הכל", "מכתבים למערכת", "שיחות סלון", "קוראים לזה אושר" ו-"מדינת בלוז".”