תוכן העניינים הוא וידויו של מוש נוימן, "לכאורה סופר, להלכה יבואן של חומרים, למעשה רוצח", המנסה בכל כוחו להטביע את חותמו על המציאות ועל הספרות; זהו וידוי של אדם הבוחן את חייו באכזריות, כתב הגנה שהוא כתב אישום.
"אני גרוש. יש לי שני ילדים. יש לי כספים ואני מברר אהבה. האהבה לא בוחרת בי. יש לי צורה שמתנכלת לי, אבל קורים לי דברים. ראיתי דברים. אני כותב שירים וסיפורים ואני כותב יומן, זה האליבי שלי. אם הילדים ישאלו ´איפה היית ומה עשית?´ אשיב במלים.
יש לי כסף להוציא את עצמי לאור ואני ישראלי. אף אחד לא נולד ישראלי. אתה מתגלגל מביצה לזחל, גולם ופרפר, אתה מתאזרח, כמו צמיחה של איבר מן המדינה."
אסי דיין, במגעו המיוחד עם המלים, מצליח להרגיז, להצחיק, לרגש ולהכאיב. בתוכן העניינים הוא משרטט דיוקן מקורי של אישיות ושל תקופה.
המהדורה הראשונה של תוכן העניינים הופיעה ב - 1989, בקול דממה דקה. התקשורת כולה, והמוספים הספרותיים בפרט, בחרו להתעלם מספרו של אסי דיין, אך שמועות מפה לאוזן עשו את שלהן, ובסופו של דבר נמכרה המהדורה כולה והספר היה למצרך לאספנים.
והנה, באמצע 1992 חזר אסי דיין ופרץ לתודעת הציבור עם צאת סרטו "החיים על פי אגפא". הצלחתו העצומה של הסרט עוררה והתעניינות גם בספרו.
כך, למשל, מתוודה יהודית אוריין ב"ידיעות אחרונות":
"...מתוך התנשאותה של הביקורת הרצינית פסחתי על רומן קצר שראה אור לפני שלוש שנים... בעקבות הסרט התעוררה סקרנותי לעלעל באותו רומן זנוח. רומן שאילו היה חתום עליו אפי רונן, הייתי שמחה לבשר על כשרון פראי והיולי הפורץ לו בדרכים עברייניות אל היכל הפרוזה העברית העבש קמעא."
תוכן העניינים הוא וידוי של יבואן עשיר ושמו מוש. "לכאורה סופר, למעשה רוצח. מוש מנסה בכל כוחו להטביע את חותמו במציאות, באמצעות רצח פוליטי (רצח הרב כהנא, שנובא בספר שלוש שנים לפני שאכן התרחש), ובספרות - באמצעות וידוי בכתב. מבחינה פסיכולוגית מוסבר מעשה הרצח בשאיפתו החולנית של נוימן להיחלץ מאלמוניותו. האם הצליח בכך? ישפוט הקורא. אך ברור כי ספקותיו הקיומיים נותרו בעינם.
"ה'למה' הגדולה באות רבתי...קיימת אצלו בקטן וביומיומי...הכאב מנקר לו את המוח עד זוב שכל. "אשר ללשון, העברית של דיין היא מעשה תרגימא, לא שאולה, לא מחוקה, לא ג'ורנאליסטית ולא מתקדשת, תקנית להפליא, עם תווי ייחוד אישיים. בכל רבדיה היא דוברת אמת, אינה מתהדרת בשגיאות חברמניות של סלנג, טבעית, קולחת, ריתמית.
דיין בורא לשון. "בפרקים האחרונים, המצוינים, הוא חוצה את קו השפיות אל המטורפים המופלאים של הספרות הרוסית, אל קול הזעקה הדוסטוייבסקאית או גמגום הנכאים של גוגול. הדיכאון הקליני מגיע כאן לניסוחו הספרותי, נוטה לעיתים להתמז אצלו עם הומור בריא ולגלגני. אבל מאחורי הביקורת החברתית, הווידויים הכמו - אישיים ושלל בדיחות הדעת, מנהמת אימת הקיום האנושי..."
(יהודית אוריין, "ידיעות אחרונות")