הספר ריבוי המודרניות מציג גישה חדשה לחקר המודרניות. בניגוד לדעה הרווחת מודגש בו כי במקומות שונים התפתחו דפוסי מודרניות שונים. ארצות הברית, מדינות אמריקה הלטינית, יפן, הודו, ישראל ומדינות וחברות אחרות – אף אחת מהן לא העתיקה את דפוס המודרניות הראשוני כמות שהוא, ובכל אחת מהן התפתחו דפוסי מודרניות אופייניים לה. אמנם לדפוסים הללו יש קווי יסוד משותפים המצדיקים את הנטייה לראות במודרניות ציוויליזציה ייחודית שהתגבשה בעיקר במערב אירופה, אבל חשוב להדגיש את רבגוניותם של הדפוסים שהתפתחו בכל מקום ומקום. חשיבות מיוחדת נודעת להתפתחות דפוסי המודרניות בארצות אסיה כדוגמת יפן, ובעיקר הודו – שהיום היא המדינה המודרנית הגדולה בעולם.
הספר סוקר את הגישות הקלאסיות לחקר המודרניות ומציע ניתוח מעמיק של הנחות היסוד הפוליטיות והתרבותיות של הדגם האירופי הראשוני, על היבטיו היצירתיים החיוביים ועל הפוטנציאל ההרסני הטמון בו. כמו כן, הספר מתאר בהרחבה את ביטוייה המגוונים של ליבת המודרניות במדינות השונות, אגב השוואה מאירת עיניים ביניהם, ומנתח כמה מהתפתחויות העת האחרונה על רקע תהליכי הגלובליזציה.
פרופ' שמואל נח אייזנשטדט הוא בכיר חוקרי הסוציולוגיה הישראלית ומגדולי החוקרים של הסוציולוגיה העולמית בת זמננו. בזירה האקדמית הבינלאומית נחשב אייזנשטדט למי שבמפעלו המחקרי האדיר תרם יותר מכול להפיכתם של מדעי החברה לרב-תחומיים ולעל-מקומיים, למי שקשר יותר מכל סוציולוג אחר בן זמננו בין תיאוריה סוציולוגית למחקר היסטורי-אמפירי, ולמי שעמל רבות לקידום הפרשנות המרובה והמשווה בין זמנים ובין תרבויות. חלק מרכזי בעבודתו מיוחד לציוויליזציה היהודית ולחברה הישראלית.
במשך יותר מחמישים שנות מחקר פרסם אייזנשטדט עשרות ספרים ומאות מאמרים. מחקריו זיכו אותו בפרסים רבים, בהם פרס מקאייוור (McIver ) של האגודה הסוציולוגית האמריקנית (1966), פרס רוטשילד למדעי החברה (1970), פרס ישראל לסוציולוגיה (1973), פרס בלזן בינלאוי (1988), הפרס האירופי אמלפי לסוציולוגיה ומדעי החברה (2001); פרס א.מ.ת. (2005) ופרס הולברג היוקרתי (2006).