“"טוב שיש לי עיסוק למשך כל היום...למעשה אני מסתובב כל היום בתוך אווירה צעירה....ובלי להרגיש נשאר צעיר, ובלי להרגיש נהפך גם למבוגר. בעצם, כל מי שעוסק עם ילדים מאבד את תווי המרירות והעצב." ( קטע מתוך מכתב של יאיר, עמ' 94). כספרן ילדים אני בהחלט מזדהה עם מילותיו הקולעות של יאיר.
אני קורא את הספר עכשיו. זהו ספר מרגש ומטלטל. מאוד מעניין גם לקרוא בהתחלת הספר על גידול הילדים ועל החיים בקיבוץ לפני הקמת מדינת ישראל ובשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. וכל זה בעיקר דרך פריזמה של משפחה אחת משפחת פלד המורחבת, לדורותיה . יוסף ארגמן מפליא להעביר את המורכבות של יאיר. שזורים בספר עדויות בעלפה ובכתב של קרובים וחברים . מלאכת מחשבת של כתיבה ביוגרפית.

מי שמתעניין בצורת החיים של הקיבוץ ועוקב אחר התמורות הרעיוניות והמעשיות שקורות בקיבוץ, ספר זה יכול לעניין ולהעשיר. כי הוא נותן פרספקטיבה מתוך סיפור אישי על ההסטוריה של ההתיישבות הקיבוצית בפרט ושל המדינה והחברה בכלל והקשר בין הקיבוץ לתמורות בחברה הישראלית על כל מגזריה מסביבו ושהוא חלק ממנה.

יאיר, כדמות, כאדם, מרגש אותי ואני אוהב אותו וכל הכבוד שוב ליוסף ארגמן שהצליח להרכיב דמות אמינה . כי כשאני קורא אני מאמין שבאמת היה איש מדהים ושמו יאיר שכשמו כן הוא באמת האיר או הקרין כמו שיוסף ארגמן כותב. ספר טרגי המזכך הנשמה. ומזכיר ומאיר נבכי עבר לעתים נשכח וכה שונה ממציאות ימינו. אותות מעבר זה אני מאמין שאפשר לחפש גם בימינו ולעתים כדי לראות צריך להדליק אור ואז מוצאים. אך הוא קיים לפעמים מוסתר.

אני רוצה לתת דוגמא אחת מני רבו למיוחדות של יאיר. כשאשתו גרה בירושלים בעוני עד כדי כך שלא היה לה כסף לקנות מיטה והייתה חסרה לה מיטה. הם חיו בנפרד כי היא הייתה סטודנטית והוא גר בקיבוץ. הוא הביא לה מיטה מהקיבוץ. ברכבת. הוא אמר לה לחכות בתחנת הרכבת עם אופניים כדי שהוא יעמיס את המיטה על אופניים. בשנות החמישים כמעט ולא היו מכוניות פרטיות בארץ. לא הצליחה להשיג אופנים אז יאיר סחב את המיטה ברגל על הגב מתחנת הרכבת שליד אבו טור עד לדירתה שברחוב עזה בפתח עמק המצלבה. אגב הקשר בין יאיר לאופניים היה מדהים הקדים את זמנו. והוא האמין מאוד באופניים כדרך מצוינת להכרת וידיעת הארץ. הוא אירגן טיולים כבר בשנות החמישים לאילת ולנגב באופניים לילדים.”