“קראתי את הספר, אולם לא כתבתי את הביקורת. ביקורת ספר זה נכתבה ע"י אבא שלי:

"הספר הנו אוסף מכתבים שכתבו בני הזוג היהודיים ובתם בשלושת החודשים האחרונים בשהותם בגרמניה ולאחר מכן מביג'ינג לשם הגרו, ברחו – מקום המקלט מגרמניה- לבנם ששהה בארץ ישראל. בנם עלה לארץ במסגרת עליית הנוער בהיותו בן 16. המכתבים נכתבו בגרמנית להוציא יוצאי דופן וכוללים מכתבים בודדים לקרובים. הספר כולל מעט מכתבים של הבן להוריו, קטעים מיומנו וסוף דבר שכתבה הבת שנים לאחר שנות האירועים. לספר נוסף מבוא אודות הרקע להגירה ותמצית המכתבים לפי נושאים. החלק השני של המבוא הנו מגרעת, שכן רבים יסתפקו בקריאת התמצית ולא יקראו את המכתבים עצמם.
המכתבים נשמרו בידי הבת. הם נמסרו לידי "יד ושם" ותורגמו לעברית. הספר הופיע בדפוס ב 2013, ולמיטב ידיעתי לא הפך ללהיט וחבל. הספר מעניין וראוי להיקרא בכל בית, גם באם אין הישראלים מתעניינים יתר על המידה בגורל היהודים בתקופת השואה בכלל, ובגורל השורדים בארצות מרוחקות בפרט, אקזוטיות.
לא קל לעזוב ארץ מולדת. אדם רגיל לשפה, לתרבות, לקטנות של יום יום. גם כשחרב מתנופפת מעל, מצפים תמיד לטוב. גם בתנאים נורמליים יש להגירה מחיר. העלות הישירה הגבוהה כוול הוצאות נסיעה, כלכלה, הוצאות קליטה ביעד ההגירה ועוד. דלת העם התקשתה לממן את הוצאות ההגירה, גם באם היא שלחה לחו"ל נציג בודד של המשפחה וכל המשפחה הרחבה התגייסה לגייס את עלות משלוח החלוץ. הלז לאחר הגיעו ליעד קיבץ פרוטה לפרוטה למימון עליית שאר המשפחה.
המועמדים הפוטנציאלים היו בני המעמד הבינוני. לעשירים המופלגים לא הייתה סיבה לעזוב את ארץ המוצא. לבני המעמד הבינוני הייתה עלות עקיפה: אובדן מעמד חברתי, אובדן ידע, ידע מקצועי שהנו חסר חשיבות בארץ היעד, כהנדסת מכרות בישראל.
בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים, ארה"ב היעד העיקרי להגירה משנות השמונים של המאה התשע-עשרה, סגרה את שעריה בפני גל ההגירה, להוציא יוצאי דופן שמלאו שלל התניות. מדינות אחרות הלכו בעקבותיה. המשבר הכלכלי שתחילתו באוקטובר 1929 האיץ והחמיר את סגירת השערים. עד ועידת ונזה, המדיניות הרשמית הנאצית הייתה לגרש את היהודים ולא לרצחם, הגם שרצח היהודים הסיסטמתי החל עוד טרם הוועידה. יהודים מועטים הגרו מגרמניה עד תחילת 1941. אולם, הכבדות כלכליות שהוטלו על היהודים, התעללות, מאסר במחנות ריכוז שנוספו בקצב גובר ומגבלות ביורוקרטיות הקשו על ההגירה.
רוב יהודי גרמניה לא היו ציונים. רבים מהם היו דתיים אולם בנוסח הליברלי – רפורמי. עד ליל הבדולח הגרו מגרמניה כ 160 אלף יהודים, ולאחר לילי הבדולח שזירז את השאיפה לצאת, 90 אלף. היו אלה בעלי היכולת ובעלי המזל. יש לציין את המאמץ להוציא את הנוער והילדים, במסגרת עליית הנוער לארץ ישראל וה"קינדר טרנספורט" לבריטניה.
שנחאי הייתה בתחתית מדרג ההעדפות להגירה וברירת המחדל, אם בכלל. יתרונה היה היעדר הצורך בוויזה להיכנס לרובעי העיר הבינלאומית. החסרונות היו המרחק מאירופה והאזורים המתקדמים טכנולוגית וה"תרבותיים", עלות הנסיעה, שמה הרע, האבטלה נוכח הצורך להתחרות בפועלים הסינים שעבדו תמורת שכר רעב.
לחיוב היה קיום אגודות עזרה למהגרים חסרי-כל או קרובים למצב זה. העזרה הייתה צנועה ביותר, אולם היא אפשרה להוציא את האף אל מחוץ למים. יש לשבח את היהודים העשירים המופלגים בעיר שפתחו את ידם. רובם היו בני העידה העיראקית במקום כבני משפחת כדורי, ששון ואחרים. דעה הפוכה מופיעה במכתבים של משפחת הירשברג, המתאוננת שעשירי המקום מונעים מהיהודים המהגרים החדשים להתאקלם במקום, ואלמלא אלו, הם כבר היו יכולים להיות מסודרים כלכלית. נראה לי שהייתה בכך הגזמה.
משפחת הירשברג הייתה בת המעמד הבינוני – בינוני. אבי המשפחה שירת כחייל במלחמת העולם הראשונה ועל כך היה גאה. אין פרטים על שירותו. פרט ביוגרפי זה עזר לו לעתים בשוליים. זיגמונד התחתן בגיל מבוגר – 15 שנים מבוגר מאשתו. משהגיעו לשנחאי, לא הפך לחלק מדלת העם, על אף שמצבו הכלכלי לא היה קל. הוא היה דתי, רפורמי. הוא לא היה ציוני,
הנכונות להגר לארץ הייתה בעדיפות נמוכה, כשההעדפה הייתה ארה"ב. את בנו בן ה – 16, שלח לארץ משום שזו הייתה האפשרות הסבירה היחידה. גם לאחר שחזר לאירופה, לאחר המלחמה, הוא העדיף להישאר בגרמניה – אל אף שהסביר ב 1941 שאין אדם חוזר לעברו - ולא לעלות לארץ, למדינת ישראל. בנו שהה בארץ בשני קיבוצים. בעוד שחבר בן דורו שירת בבריגדה, לא ברור באם היה מגויס במלחמת הקוממיות. ירד לגרמניה ב 1949. שנים קודם לכן במכתב, האב כתב שבמידה ולא ירכוש מקצוע וימשיך להיות פועל חקלאי, הוא יהפוך לעני מרוד. בגרמניה למד מוסיקה ונגינה בעוגב. הוא היגר לבריטניה, התחתן עם יוצאת גרמניה. חזר לארץ למות בה לאחר מות אשתו, אולם נקבר בבריטניה.
לאתוס הציוני של השיבה לאדמה, לא היה מקום במשפחה. רק האחות הצעירה עלתה לארץ לאחר נטישת שנחאי ושהות בגרמניה, ולאחר הקמת מדינת ישראל. האם נפטרה בשנחאי. הסאגה המשפחתית הנה סאגה יהודית, שהייתה יכולה להתרחש גם באם לא היה ישוב יהודי בארץ ישראל וגם באם לא הייתה קמה מאוחר יותר מדינת ישראל. תוכן המכתבים מוקדש לחודשים האחרונים בגרמניה, לקשיים הטכניים הכרוכים בהגירה, למאבק בבירוקרטיה והקשיים למציאת יעד להגירה. לקשיי החיים היום יומיים אין מקרם במכתבים, גם כשהם נסקרו במכתבים משנחאי בלא חשש מצנזורה. המשך המכתבים מוקדשים לקשיי החיים בשנחאי, לקשיי ההסתגלות למזג האוויר, לקשיי מציאת פרנסה לנוכח התחרות בעבודה הזולה הסינית, לקשיים במציאת מקום מגורים.
הכותבים מתייחסים בבוטות לקשרים בין היהודים לבין עצמם. השנאה ליהודים יוצאי וינה שתחילתם בשותפים להפלגה והמשכה בתיאור יוצאי וינה בשנחאי. כבן ליוצא וינה נפגעתי אישית מהאנטי-וינאיות. היחס מזכיר את יחסם של יהודי גרמניה הוותיקים לאוסט יודען, יהודי המזרח – לא יהודי המזרח במונחים הגיאוגרפיים כיום, אלא את יהודי מזרח אירופה שהיגרו לגרמניה בסוף המאה התשע-עשרה ועד סמוך לעליית הנאצים לשלטון. אגב, לא ברור באם זיגמונד השתייך למשפחה ותיקה, או שהוריו הגרו ממזרח אירופה לגרמניה.
מאידך, הבן מתאונן שילידי הארץ מכנים אותו ואת דומיו בתואר "יקה פוץ". הגזענות העדתית הייתה קיימת מאז ומעולם בקרב תפוצות, גם בין הקבוצות השונות שכיום מתייחסים להם בהקבצה כ"אשכנזים", בינן לבין האחרות. תמיד יהודי ארץ המוצא שלי היו נעלים על יהודי ארצות המוצא האחרות. עדתיות זו הייתה קיימת גם בקרב יוצאי ארצות האסלם ויוצאי ספרד.
לכל אלה מתווסף תיאור היהודים הספסרים, המנצלים את מצוקת אחיהם, כדי לצבור ממון; גם בגניבה ישירה אינם בוחלים. ניסיון חיים זה עלול להפוך אותנו לאנטישמים, מצוטטת אחת הדמויות.
במכתבים מתייחסים בבוז לסינים בשל הדלות המנוולת בה הם שרויים, בשל חוסר הניקיון שלהם ואדישותם למות תינוקות. לעתים הם מביעים רחמים לסינים המסכנים, אולם אלה הם רחמים פטרוניים, של העליונות האירופית, גם הם עצמם פליטים חסרי ישע, ואולי בשל כך, בשל הצורך במציאת אנשים שמצבם קשה משלהם. רק במקום בודד מציינים שהסינים הנם פקחים, חרוצים ולא אנטיפטיים. ובמקום אחר חוזים עירוב גזעים: יהודי – סיני. האם זה מתממש בחברת תנובה? לדבר סינית הם אינם יודעים, להוציא הבת שידעה "לפטפט" קמעה עם עובד הניקיון.
הספר רב עניין, גם באם הדמויות המרכזיות, אינן סימפטיות בהכרח. חביבות עלי שתי הינן: האם והבת."”