נפשות נפגשות


הקדמה למהדורה העברית


שיחה מהווה את ליבתה של העשייה הפסיכואנליטית. שיחה בין מטפלים פורמת את ההדדיות, הסימטריה, ההעזה, החשיפה ומרכיבים נוספים - ברובם סמויים מן העין או כאלה המתחוורים רק בדיעבד - אשר היחסים העדינים ביניהם מתמקמים באופן ייחודי בכל מפגש ונרקמים מחדש במהלכו. התבוננות בדיאלוג בין אנליטיקאים - ואולי נכון לא־פחות לדבר כאן על הקשבה לדיאלוג כזה - ספוגה בתשוקה לדעת את האנליטיקאי האחר ואת התפתחותו התאורטית, ומהווה מקור להבנה עמוקה של תאוריות וטכניקות. במיטבו, יוצר דיאלוג כזה מפגש שמאפשר מרחב של הרהור, של התבוננות בעצמי ובאחרים ושל טרנספורמציה, הן למשתתפים בשיחה והן לקורא, השותף העלום והעתידי - אם כי נוכח אפּריורית - שהרי ידוע כי היא תתפרסם. כמו כל שיחה אנליטית לא רק תוכנה חשוב, אלא גם התהליכים הגלויים והסמויים המתרחשים במהלכה, האופן שהאנליטיקאים מדברים זה עם זה ומאפשרים למשהו מחייהם ומעבודתם - הנותרים ברגיל כמוסים בחדרי חדרים - להיחשף בפני הדובר האחר והקוראים.


הספר Freely Associated, שפורסם ב־1997, מביא שיחות על אודות חייהם ועבודתם של המרואיינים. תמיד אובד משהו בתרגום. התלבטנו רבות כיצד לתרגם את שם הספר לעברית. הבחירה בתרגום הנותר קרוב ללעז ולהותיר בכך על כנה את האלוזיה לכלל הראשון של האנליזה, עקרון האסוציאציות החופשיות, לא אִפשרה לתת ביטוי למשמעות הנוספת המצויה בשמו המקורי של הספר, 'מחוברים חופשי' או 'בחיבור חופשי': החיבור החופשי המתקיים בין המשתתפים בו. אינני יודעת לאשורן מהן נקודות החיבור החופשי הללו; ומעצם טבעו, חיבור חופשי הוא מפולש ופרום־קצוות, אסוציאטיבי.


במובן מסוים ניתן לומר כי מרבית המשתתפים בספר המציאו את הגרסה שלהם להֱיות אנליטיקאי, דבר שהינו משימה של כל מטפל, אך חלקם הלכו עמה לקצוות ויצאו - כל אחד בשלב אחר - מן המסלולים המותווים מראש על ידי התרבות והממסד האנליטיים. אולי ויניקוט, שהינו אחת הדמויות המחברות בין המשתתפים בספר, היטיב לנסח זאת בדברו על כך ש"אנו אומללים באמת אם אנו רק שפויים".


המיוחד שבמהדורה העברית הוא חלקה השני: זהו למעשה מעין ספר־המשך, שיש בו שיבה אל משתתפי הספר כעבור יותר מעשור מאז התקיימו השיחות. חלק זה פותח בשיחה מקיפה של גרשון מולד עם אנתוני מולינו על עבודתו ולאחריו התבוננויות רטרוספקטיביות של המשתתפים בספר על הריאיון ועל התפתחותם במהלך הזמן שחלף מאז - כל אחד בדרך שבחר לעשות זאת.


קריאה נעימה,


חיה שטיינפלד


הקדמה


בשנים האחרונות, סוגת הריאיון, או מה שאני מעדיף לכנות ה'שיחה', נהנית ממשיכה מחודשת, בעיקר בכל הנוגע לחקירת הפסיכואנליזה ועבודתם ומחשבתם של ההוגים החדשניים ביותר שלה.1 הרלוונטיות של הסוגה והצרכים הייחודיים שהיא עונה עליהם מודגשים על ידי אדם פיליפס בפרק שנקרא "עצמיים מספרים" [Telling Selves] מתוך ספרו לפלרטט עם החיים: מסות פסיכואנליטיות על החיים ללא התחייבויות [On Flirtation: Psychoanalytic Essays on the Uncommitted Life; Faber & Faber: 1994]. במסה זאת מקונן פיליפס על מיעוטם של סיפורי חיים זמינים משורות הפסיכואנליזה: "ישנם מקרים - או טקסים - ספורים להפתיע, שבהם מצפים מאנשים או מזמינים אנשים לספר את סיפור חייהם מן המקום שנראה בעיניהם כהתחלה; או לספר את הסיפור המוזר אף יותר שהוא החלום שלהם". בדומה לכך, בריאיון המובא כאן מסביר הפסיכואנליטיקאי והמיסטיקן היהודי מייקל אייגן: "כיום אני חושב על הפסיכואנליזה כאסתטיקה, כמעין שירה. יש לך כל הזמרים והמשוררים הפסיכו־אנליטיים האלה שמנסים לבטא את חווייתם האסתטית"... אלה הן שתי נקודות המבט לגבי הפערים בהיסטוריה האינטלקטואלית והאישית, לגבי הדמיונות והחוויה האסתטית, שבמידה רבה התעלמו מהם במחקר התאוריה הפסיכואנליטית של זמננו. לתכלית זו עלה בדעתי שהשיחה ככלי היא יותר מחקירת חוויה יחידה. יש לקוות שהשיחות המכונסות כאן - עם חמישה מ'הזמרים והמשוררים הפסיכואנליטיים' המהותיים והמרתקים העובדים וכותבים כיום - נעות אל מעבר לביוגרפי, על מנת לשרטט קשרים בין חוויית חיים, תרבות והפקת ידע בעולם שהולך ונעשה יותר ויותר מורכב.


בסופו של דבר, לספר זה מטרה פשוטה: להביא תחת קורת גג אחת תמצית של עבודת חיים וחשיבה של חמישה מההוגים בעלי־התובנות והפרובוקטיביים ביותר בפסיכואנליזה בת זמננו. לכל אחת מה'שיחות' שנערכו וכונסו במשך שנתיים, מחודש דצמבר 1994 עד לינואר 1997, יש גרעין משלה שעניינו תמטי - המשקף את הקריאה האידיוסינקרטית שלי בעבודתו של מחבר - שממנו מקרינות אנרגיות צנטריפוגליות לאזורים ממוקדים פחות אך מאירים לא פחות, שיש בהם עניין כללי לקוראים העוסקים בפסיכואנליזה או נמשכים אליה. לפני כל שיחה ושיחה ישנה סקיצה 'אימפרסיוניסטית' כלשהי - כלומר קטע אידיוסינקרטי באותה מתכונת, שבו אני מנסה ללכוד ולשקף מצב רוח, רגע מהורהר, רושם בל יימחה, שעזרו לי לבנות ולהגדיר את קווי המתאר והתוכן של חמישה מפגשים שאזכור בחיבה לאורך זמן.


ברור שהקריטריונים ששימשו בבחירת חמשת האנליטיקאים המשתתפים בספר זה היו במידה רבה סובייקטיביים. במשך השנים, חוויות של עונג ופליאה, של הערצה המהולה בקנאה עם תחושת קרבה בתחומים נבחרים מסוימים שבחרתי לעצמי: בטעם, בדקות ההבחנה וכן בהעברות שכל חוויית קריאה ראויה לשמה מעוררת וגורמת - כל אלה הבהיקו עבורי ככוכבים בתהליך הקריאה בבולאס ובקולטארט, באייגן, במקדוגל ובפיליפס. אבל מלבד שיקולים סובייקטיביים אלה יש עוד שתי 'עובדות' ברורות, אם תרצו, המצדיקות אסופה מיוחדת במינה זו. עובדה אחת משתקפת בעצם שמו של קובץ זה. שכן האנליטיקאים המוצגים בה, כולם במובן מסוים 'מחוברים באסוציאציה חופשית' - כולם מזדהים עם המסורת העצמאית הבריטית או נעו סביבה. לאורך דורות ובאופן שחוצה אוקיינוסים, מניו יורק ועד ניו זילנד, ד"ו ויניקוט הוא דמות שאותה כולם מעריכים ומעריצים. במובן זה יש אפוא קשר אסוציאטיבי של אבהות קדומה משותפת ומורשת אינטלקטואלית. שיקול ישיר יותר הוא שכל חמשת האנליטיקאים הללו רוחשים כבוד רב - ומדי פעם גם עושים לכך פומבי - איש איש לעבודותיהם של זולתם. לדוגמה, הכבוד שרוחש פיליפס לאייגן, בא ללא ספק לידי ביטוי בקובץ שערך, חבל הלוליינים המחושמל [The Electrified Tightrope] - כתבים נבחרים מאת אייגן. בולאס ידוע כמי שהסב את תשומת לבם של קהלים אמריקניים לעבודתה של נינה קולטארט. מקדוגל ואייגן קשורים באופן אחר: על אף כל ההבדלים הטבועים במקורות שלהם וברגישויותיהם התרבותיות, שניהם מעריכים את ביון ולאקאן. בקצרה, ישנה שיחה מתמשכת - לעתים תת־קרקעית ואינטר־טקסטואלית, ולעתים שיחה פתוחה וגלויה - שמשלבת בין הכתבים של דמויות חשובות אלה. אם כן, אחת ממטרותיי בקיבוץ אנליטיקאים אלה יחדיו בספר זה הייתה להבליט את ההקשר של שיחה זו, שהנה רחבה יותר. כך ובאותה רוח של "מֵעֵבֶר לכיתות פסיכואנליטיות" - המאמר המסיים את ספרה של מקדוגל, פניו המרובות של ארוס [The Many Faces of Eros] אשר ראה אור לאחרונה - עלה בדעתי כי באסוציאציה חופשית הוא גם דרך להתייצב נגד התכונה של ריב ומדון ושל רצח־אח, הקיימת לעתים בדיוני הפסיכואנליזה בת זמננו. מכל מקום עשיתי זאת - או לפחות כך אני מקווה - מבלי להתמכר או לאמץ משהו מעצם הכיתתיות המיותרת, המרוצה מעצמה, שעלולה להיות למרבה הצער כה שכיחה בקרבנו. אם גלש מדפים אלה שמץ כלשהו מגישה שכזאת, האחריות כולה שלי (בכל מקרה עליי לציין, שכל הראיונות נבדקו על ידי בני שיחי - הן מיד לאחר התמלול והן לאחר מכן, לאישור - עם ה'סקיצות' הפותחות שלי - כשהושלם תהליך העריכה).


לבסוף, גם אם זה מובן מאליו, הייתי רוצה לקוות שחמש השיחות המופיעות כאן משקפות גם את החשיבות שלרוב מייחסים לכל אחת מהדמויות האלה בעולם הפסיכואנליזה בת זמננו. מעטות הדמויות שהנן כה מרשימות בכל הנוגע לנמרצות ולעוצמה של תרומותיהן התאורטיות; ועם זאת, מעטות הדמויות שעולות בדעתי שהן כה מסורות ללא פשרות להבאת העושר של התאוריה כדי לספק את הפרטים הקטנים והחשובים של הפרקטיקה הקלינית. מעטים אף יותר כותבים בכישרון כזה מתוך מעורבות אסתטית ומספקים, נוסף על הזנה אינטלקטואלית, מקורות בלתי־נדלים של הנאה: התאורטיזציה הפורייה של בולאס לגבי חיוניותם של אובייקטים ואלבורציות של חוויה לא־מודעת; תובנותיה הנועזות של מקדוגל לגבי הפסיכו/סומה והקשרים הארכאיים שבין מיניות ויצירתיות; התעקשותו של פיליפס על ערכם של סיפורים, ובאופן מרכזי יותר, על ממד השיחה בפסיכואנליזה; חקירותיו פורצות הדרך של אייגן במיסטיקה ובפסיכוזה; ההרפתקה של קולטארט בבודהיזם והצצותיה, במבט לאחור, בתולדות הפסיכואנליזה... אלה רק מאפיינים ספורים המייחדים את האסוציאציה החופשית של הוגים וקלינאים דגולים אלו. היה לי לעונג, וללא ספק גם לכבוד, להוציא לאור את הגיגיהם לאורך השנתיים החולפות. למותר לציין, שתקוותי היא שעתה ניתן יהיה לחלוק עונג זה.


בהזדמנות זו אחזור ואודה לכריסטופר בולאס, נינה קולטארט, מייקל אייגן, ג'ויס מקדוגל ואדם פיליפס על שיתוף הפעולה הנדיב ורב החסד שלהם. ברצוני גם להביע את תודתי להוצאת Haworth על שניאותה להדפיס מחדש את שיחותיי עם בולאס ועם אייגן מתוך ספרי הקודם עצמיים מפורטים: התבוננויות והרהורים של כריסטופר בולאס, מייקל אייגן, פולי יאנג־אייזנדראת, סמואל ואוולין לאוצ'לי ומארי קולמן נלסון [Elaborate Selves: Reflections and Reveries of Christopher Bollas, Michael Eigen, Polly Young-Eisendrath, Samuel & Evelyn Laeuchli, and Mary Coleman Nelson.]. בין האנשים הרבים האחרים שסייעו במימוש ספר זה: פול ולוסינדה ויליאמס, פּינה אנטינוצ'י־מארק ומשפחתה, פרד ולינדה פיירסטיין, ג'פרי רובין, סוזן לרקין, וֶסלי שוּמאר וכריסטין וֵייר - כולם יוצאי דופן בחברותם ובתמיכתם החוצות שתי יבשות, שלוש מדינות ולפחות חצי תריסר ערים. לבסוף, הוקרתי העמוקה ביותר לשני אנשים מיוחדים מאוד שהאמינו בלהט בפרויקט זה מתחילתו: לג'יל דייוויס, העורכת שלי בהוצאת Free Association Books, ולאשתי האוהבת מרינה, שלה אני מקדיש את הספר.


אנתוני מולינו


ואסטו, איטליה, מאי 1997


הערות


1. אני חושב בעיקר על עור למחשבה: ריאיון עם דידייה אנזייה [A Skin for Thought: Interview with Didier Anzieu; 1990] בהוצאת Karnac; על דיבורים פסיכואנליטיים [Psychoanalytic Talk; 1994], קובץ ראיונות עם שנים־עשר פסיכואנליטיקאים בעלי שם עולמי, המאורגנים סביב מקרה טיפולי אחד, בהוצאת Guilford; על נשים עושות אנליזה [Women Analyze Women; 1988] (בצרפת, אנגליה וארצות הברית) בהוצאת NYU Press, ועל הפרק האחרון בספרו של תומס אוגדן, נושאים באנליזה [Subjects of Analysis; Jason Aronson: 1994], שבו מוצגת שיחה על תאוריה ופרקטיקה אנליטית בין המחבר לסטיבן מיטשל. לפני שספר זה ראה אור, הוצאת Free Association Books גם היא הכניסה אל הספרות הגדלה והולכת של סוגה זאת שני ספרים חשובים (מאת בוב מולן [Mullen]): מטפלים משוחחים על טיפול [Therapists on Therapy], ועוד יותר ראוי לציון, משוגע להיות שפוי: שיחות עם ר"ד לאינג [Mad to be Normal: Conversations with R. D. Laing]. לרשימה זו נוכל להוסיף, לצד ספרי המוקדם יותר עצמיים מפורטים [Elaborate Selves; Haworth: 1997], את ספריהן של סוזי גאבליק (Gablik): שיחות בטרם קץ הזמן: דיאלוגים אודות אמנות, החיים והתחדשות רוחנית [Conversations Before the End of Time: Dialogues on Art, Life and Spiritual Renewal; Thames and Hudson: 1995] ושל לינדה גרינספן (Greenspan), דברי גאון [Genius Talk; Plenum: 1995].


הערת עורך המהדורה האנגלית


(3 ביולי, 1997)


כתב היד של ספר זה נשלח למו"ל שבועות ספורים לפני מותה הפתאומי - ביום שלישי, 24 ביוני 1997 - של נינה קולטארט. למעשה, הוא נשלח לג'יל דייוויס בתחילת יוני, ימים ספורים בלבד לאחר שקיבלתי מד"ר קולטארט מכתב שיש בו אישור סופי והסכמה נלהבת שלה לפרסום הריאיון. ההחלטה להשאיר ללא שינוי את ההקדמה לריאיון התקבלה אז בעצה אחת עם ג'יל דייוויס. עם זאת, חזרתי בי מפרסום ה'סקיצה' המקורית של המפגש שלי עם ד"ר קולטארט, שאמורה הייתה לבוא לפני הריאיון. נראה שכעת ראוי יותר סוג שונה של הרהורים. כמו כן, לבקשתה של נינה פרחי (Farhi), עמיתה וחברה קרובה של ד"ר קולטארט, לריאיון נוספה אחרית דבר. מאחר שד"ר פרחי ביקשה באופן אישי מג'יל דייוויס - חברה, מוציאה לאור וחברה לעט מזה זמן רב של ד"ר קולטארט - לכתוב אחרית דבר, לכבוד הוא לי ברגע זה של עצב להיענות לבקשה שהיא בעִתה וראויה כל כך.


מפגש ראשון


כריסטופר בולאס


כאשר ראיינתי את כריסטופר בולאס בביתו שבלונדון בחורף 1995, היה זה ביקורי הראשון באנגליה. ואכן, כפי שהוזהרתי מראש, מזג האוויר האופייני היה לח וקר וסגרירי, כשעקצוץ טיפות הגשם מתעבה באוויר באופן מטריד סביב הראש והאוזניים. משהגעתי סמוך לביתו של בולאס, ברגליים לאות וקפוא עד לשד עצמותיי, כבר הייתי בעיצומו של מאבק בחום קודח שהקהה את חושיי. מן הסתם לא הייתה זו הדרך הטובה ביותר להציג עצמי על מפתנו של אדם הנחשב בקרב חוגים נרחבים לאחד ההוגים והמחברים הפסיכואנליטים החשובים ביותר בזמננו. כך, עם סימפטומים של שפעת שהוסיפו על הססנותי הראשונית, החדורה יראת־כבוד, עליתי במעלה הגבעה אל מאונט ויו רואוד (Mount View Road) מס' 42, כשאני מדמיין תוצאות, הרות אסון בעיקרן, לעבודה שלפנינו.


בנצח שארכה ההליכה המשמימה - מרחק הליכה של גוש בניינים אחד - בין תחנת האוטובוס שלי ליעד האימתני הזה, הייתי יוצא נשכר לו נזכרתי במילותיו של אדם פיליפס, אשר כתב על בולאס בספרו לפלרטט עם החיים [On Flirtation]: "(הוא) מקרב אותנו לחוויה יומיומית אך חמקמקה בהחלט של טוויית חלום". אכן, היה בהליכה זו דבר מה בהחלט דמוי חלום, כאילו גופי הפך איכשהו למרחף בְּחלל חשוף ועל־זמני. עם זאת, חשיבות רבה יותר הייתה לעבודת החלום שבאה בעקבותיה, סביב השיג ושיח השגרתי להפליא שהתקיים בין כתליו הצנועים ומשרי הנינוחות של ביתו וחדר עבודתו של בולאס.


בעודי יושב ומתחמם עם כוס תה, ביליתי את ארבע השעות הבאות מבלי לשים לב לגופי ולמיחושיו. תחושת הריחוף נמשכה, אך במצב שעבר התמרה. התחלתי להבין מדוע בולאס, אשר שנים קודם לכן הגה את הרעיון של אסופה זו, הסכים לריאיון אך ורק בתחומיו המוכרים של המרחב האישי שלו. כפי שאמר לי קודם לכן, הדבר קשור לנטייתו העזה ל־reverie: אווירה של נביטה לא־מודעת, נזילה, שאינה שונה מאוד, שוב בציטוט מאדם פיליפס, מה"סהרוריות בשניים" של מלאכת הפסיכואנליזה. דומני שדבר דומה חשף ועטף אותי. בשעה שבולאס הסב לאחור וצלל אל תוך מכמני הזיכרונות והאובייקטים הנפשיים האחרים, השרו העושר והאלגנטיות השלווים של תשובותיו אווירה של נינוחות מרתקת. עד כדי כך, שפעמיים במהלך הזמן שבילינו יחדיו שכחנו שנינו מקיומו של מכשיר ההקלטה והחמצנו את צליל התקתוק המאותת על סופו של סרט ההקלטה. באחת הפעמים רק לאחר מחצית השעה תפסנו כי תשובה של בולאס תפחה לכדי מאמר והלכה לאיבוד. ממש כך, בדומה מאוד לאופן החמקמק והרגיל ביותר שנוצר בו חלום.


הריאיון שלהלן, שהתקיים בלונדון ב־9 וב־10 בינואר 1995, מתעמק בנושאים שבולאס דן בהם, בעיקר בספרו להיות דמות־עם־אופי [Being a Character]. ספריו האחרונים, להתפקע [Cracking Up] ומוסרי הידע החדשים [The New Informants] ראו אור זמן קצר לאחר שיחותינו.


* * *


אנתוני מולינו: ז'אן פרנסואה ליוֹטַר (Lyotard) מצטט בספרו המצב הפוסטמודרני את עבודתו של ויטגנשטיין: "בהתפזרות זו של משחקי הלשון, דומה שהסובייקט החברתי עצמו הוא שמתפרק. הקשר החברתי הוא לשוני, אך הוא אינו עשוי מסיב יחיד. זהו מרקם שבו מצטלבים לפחות שני סוגים - למעשה מספר בלתי־מוגדר - של משחקי לשון המצייתים לכללים שונים... עקרון האחדוטוטאליות [unitotalité] או רעיון הסינתזה בחסות שיח־על של ידע, אינו ישים".2 באותה נימה, חלק גדול מעבודתך על העצמי מנוגד גם הוא לאחדות טוטלית כלשהי. ועם זאת, בספר מוקדם יותר שלך, כוחות הייעוד: פסיכואנליזה והאידיום האנושי [Forces of Destiny: Psychoanalysis and Human Idiom], אתה מציג את מה שאתה מכנה תאוריה של 'העצמי האמיתי'. האם ישנה כאן סתירה? כמטפל וכתאוריטיקן, כיצד מבין כריסטופר בולאס את העצמי?


כריסטופר בולאס: בספרי להתפקע [Cracking Up] יש פרק על מה שנקרא 'עצמי'. המושג 'עצמי אמיתי' של ויניקוט ומה שאנו מתכוונים אליו במונח 'העצמי' אינם אותו דבר. העצמי האמיתי פשוט שימש אותו לתיאור נוכחותה של ספונטניות: העצמי האמיתי כמחווה. העצמי הכוזב, ה'עצמי' האחר היחיד שכתב עליו ביחס לעצמי האמיתי, מציין את נוכחותו דרך צייתנות: הדבר מתאר עמדה תגובתית. אני חושב שיש לנו תחושה של עצמי המתקיים בתוך אשליה של אינטגרציה: אשליה שהיא חיונית לדרך חיינו. אפילו אלה שרואים עצמם כדה־קונסטרוקטיביסטים קיצוניים אינם מסוגלים לחיות ללא אשליה זו, ואינם חיים בלעדיה בפועל.


א"מ: מישל פוקו כתב גם הוא על פוסטמודרניזם ובאופן פחות או יותר ישיר על פסיכואנליזה בהקשר של ה'היסטוריות' וה'ארכאולוגיות' שלו. על פי הגותו, כשהוא טוען בזכות 'ההתקוממות נגד ידע משועבד' של מה שהוא מכנה 'אנטי־מדעים',3 איפה וכיצד אתה ממקם את כתיבתך? האם יכולה הפסיכואנליזה להיות משהו אחר מלבד מה שפוקו מכנה 'תאוריה טוטליטרית'?


כ"ב: כבר בהופעת פירוש החלום של פרויד, בכתיבתו על האנליזה העצמית שלו ובדיווח על חלומותיו לשם פירוש - מה שהיה אירוע כה יוצא דופן ומאורע כה מפרה - אין תמיכה במבנה טוטליטרי. אם פסיכואנליטיקאים כותבים בפתיחות כמו פרויד, אם הם מספקים די פרטים, אם כתיבתם רווּיה דיָהּ באלמנטים מהלא־מודע, אזי כל קורא יקרא מחדש ויכתוב מחדש טקסט כך שיהיה בו כדי לערער על הטוטאליות של כל נושא שהוא. הכתבים הפסיכואנליטיים הנכתבים במידה גבוהה יותר של לא־מודע, הם אלו שלפי דעתי מעניינים יותר. אני כולל בתחום זה את כתביו של ז'אק לאקאן (Lacan), שבהם ישנה התעקשות על משהו פרימיטיבי, משהו מיתולוגי וחמקמק, המובילים את הקורא לדמיין ולפתוח אותם לכל כך הרבה כיוונים. כתביו של הרולד סרלס (Searles) עשירים בלא־מודע. כל פסיכואנליטיקאי חייב, גם אם הוא עושה זאת במודע, להמציא מחדש את הפסיכואנליזה למען עצמו. האנליטיקאים המציגים את ההמצאה מחדש, הם השומרים על רמה של יצירתיות החיונית להתפתחות החשיבה. ניתן לראות זאת אצל אנליטיקאים מסוימים בני זמננו, כגון אנדרה גרין (Green), אדם פיליפס, מייקל אייגן, הרולד בוריס (Boris), ג'יימס גרוטסטיין (Grotstein), ג'ויס מקדוגל. כל אלה מעצבים מחדש את הפסיכואנליזה ויוצרים אותה מחדש.


א"מ: ברוח זו, האם יש יסוד של 'פרויקט' ביצירתך?


כ"ב: אוכל לענות על שאלה זו רק לקראת סוף חיי, כשאביט אחורה. איני חפץ לפתח 'תאוריה של כריסטופר בולאס'; איני חפץ לעשות שימוש מחדש במונחים ששימשו אותי לראשונה פשוט כדי לבסס טענה ששקדתי עליה במסה יחידה מוקדמת יותר.


א"מ: אגב ארכאולוגיה, פרויד כבר השתמש בה כמטפורה לפסיכואנליזה. בספרך כוחות הייעוד: פסיכואנליזה והאידיום האנושי נראה שאתה מבקש להעלות משהו חדש כשאתה כותב: "ייתכן שאנו זקוקים לנקודת השקפה חדשה בפסיכואנליזה קלינית, הקרובה לסוג של אנתרופולוגיה של האדם". בעולם פוסטמודרני שהעצמי למשל מתואר בו כמפורק, כמוסט מן המרכז, כמנותק, כמרובה... תבחר אתה! - מה תכלול 'אנתרופולוגיה של האדם'?


כ"ב: זו עשויה להיות אנליזה של כל פרט כתרבות שהתפתחה לעצמה אך באופן מובנה. משמעותה עשויה להיות שאותם מסמנים שהיו עד כה חשובים לפרט, יוכלו לעבור דה־קונסטרוקציה; או לחשוב, תוך כדי עריכת אנליזה למישהו בפעם הראשונה, שאנחנו עומדים להיכנס לארץ זרה. זה כמו להיכנס לתרבות אחרת עם שפה אחרת. אזי הפסיכואנליזה בחלקה הופכת לתהליך שנועד לתרגם את נקודות המבט השונות והמשתנות של האדם, לדרך לפענוח מכלול החוקים השונים של חיים זרים, של תרבויות פרטיות...


א"מ: בספר כוחות הייעוד אתה חולק על דעתו של ד"ו ויניקוט לגבי העצמי האמיתי, היכן שהוא קושר אותו לאיד (בסמוך לעצמי הכוזב והקשר שלו לאגו).4 אולם לעתים רחוקות אתה מדבר על עצמי כוזב; נראה כאילו קיימות רק רמות של פוטנציאל ממומש של עצמי אמיתי, כתוצאה ממשחק גומלין בין טראומה ומה שאתה מכנה מאוחר יותר, בספרך להיות דמות, בשם 'זֵ'נֵרָה' [genera]. האומנם? ואם כך, למה להשתמש בתארים כגון 'אמיתי' ו'גרעיני'?


כ"ב: אני משתמש בהם מכיוון שאני בא ממסורת אינטלקטואלית ואנליטית מסוימת, וחשתי שחשוב לציין מקורות אלו. אשר לוויניקוט, אני חושב שהביקורת שלי על הקשר שהזכרת הייתה חלקית. אני חושב שאני מבין מדוע ויניקוט קישר את העצמי האמיתי עם האיד, מאחר שהוא ניסה להגיע למשהו רב עוצמה ופרימיטיבי מתוך הקרביים. בשל כך הוא לא רצה לקשר אותו לָאגו. מצד שני, אני מאמין שהדחיסות הארגונית של העצמי האמיתי, מה שאני מכנה בשם אידיוֹם, היא תופעה תבונית מכדי שייחסו אותה כביכול לאיד. כקלחת שורצת דחפים פרימיטיביים, לפחות בתאוריה המבנית הפרוידיאנית, אין לאיד סוג תבונה דחוסה שאני חושב שקיימת לגבי העצמי האמיתי או אכן קיימת לגבי האידיום. לעומת זאת, כאשר פרויד הגה את האני הלא־מודע, הוא הגיע למשהו שניחן באותו סוג של תבונה דחוסה: משהו שבאמת קשור לארגון האסתטי של העצמי או קשור עם העצמי כארגון אסתטי. בסופו של דבר אני חושב שאפשר להבין מדוע ויניקוט קישר את רעיון העצמי שלו עם האיד; אבל עדיין יהיה צורך למקם הרבה מאוד ממושג העצמי האמיתי שלו בתאוריה של פרויד לגבי הלא־מודע הראשוני המודחק או מאוחר יותר באני הלא־מודע. אני חושב שהיה זה לפיכך ניסיון כושל לקשר אותו לתאוריה המבנית.


א"מ: הארותיך על העצמי, על האידיום, הובילו אותך לחקור את תחום ה'אופי',5 מילה המופיעה באופן בולט בכותרת ספרך האחרון. אין זה מושג שפסיכואנליטיקאים מעלים בדרך כלל...


כ"ב: אני חושב ש'אופי' הוא אסתטיקה. אם אופן הווייתנו מתייחס לאמצעים המסוימים מאוד של עיצוב עולמנו, הן הפנימי והן האינטרסובייקטיבי, הרי שכל אחד מאתנו הוא סוג של אמן עם רגישותו היצירתית האישית. אנו יודעים שהמובחנות של יצירה זו היא הצורה הייחודית שהענקנו לה. אנחנו נחלוק תכנים רבים עם בריות אחרות; תופעות רבות משותפות לנו, אבל אנחנו מגלמים אותן באופן שונה, והגילום של החיים הוא שהנו כה ייחודי לנו.


תענוג לתת ביטוי לעצמי ולהביע אותו: יש ממד ארוטי בסוג זה של ייצוג. אכן, אני חושב שתאוריית היצר של פרויד, כולל המקור שלו, המטרה שלו והאובייקט שלו, היא קשת חשמלית... קשת חשמלית צרופה... ללא כל 'אחר' הנוכח בדרך כלשהי. אבל זו כמעט קשת חשמלית צרופה של התענוג שבייצוג, משום שהארוטיקה של הדחף היצרי אינה באה על סיפוקה הסופי פשוט באמצעות אובייקט: זה התהליך כולו... כדי שתהיה הפחתה של עוררות, כדי שיהיה תענוג - נחוץ ייצוג.


דעתי האישית היא כי בעיצוב אופי, יש לנו בדומה לכך אותה קשת חשמלית: אלא שהייתי אומר שבמקום שיהיה קו צרוף ממקור דרך מטרה ועד אובייקט, ישנם קווים רבים המתפרקים ונשברים, באופן הדומה לפֶרק נרחב בסימפוניה, שהנו עצמו בתוכו וכשלעצמו תענוג. אין זו הנקודה הסופית, לא מה שאנחנו מוצאים בסוף, לא האובייקטים שמפחיתים את העוררות, כל אלה אינם אלה שמהווים את התענוג. התענוג הוא בפרק המוזיקלי כולו: אשר אף על פי כן נותר משהו הרבה יותר מורכב ומעובה, סמיך מכדי שיצומצם למשמעות אחת או אפילו לשתיים או שלוש משמעויות, או לשניים או שלושה פירושים.


א"מ: מה לגבי ההבחנה של ויניקוט בין ההתקדמות האופטימלית של חיי אדם רגילים לבין מה שהוא רואה כהתפתחות העליונה של האמן היוצר או של האישיות האמנותית?


הערות


2. מצוטט מתוך: ליוטר, ז'"פ. 1999, המצב הפוסטמודרני, תל־אביב: הקיבוץ המאוחד, עמ' 50-51. תרגום: גבריאל אש [מכאן ואילך כל הערות השוליים מאת עורכי המהדורה העברית].


3. פוקו, מ. 2005, הארכיאולוגיה של הידע, תל־אביב: רסלינג. תרגום: אבנר להב.


4. התלבטות ממושכת קדמה להכרעה התרגומית שהותירה על כנה את המושגים 'איד', 'אגו' ו'סופר־אגו' בצורתם הלועזית. פרויד טבע למעשה מושגים שמקורם במילים פשוטות בגרמנית מדוברת ((das Es, Ich, über-Ich; עורכי כתביו באנגלית משחו את שפתו בגוונים לטיניים מדעיים. התרגום התקני לעברית (מגרמנית ומאנגלית כאחת) הוא 'סתמי', 'אני' ו'אני־עליון'. עם זאת, בשפה המדוברת בישראל נפוץ יותר השימוש במושגים הלטיניים. מאחר שספר זה מושתת על שיחות בין אנשים, הכרענו לטובת השיח הדבוּר; עם זאת, לעתים תרגמנו את המילה ego - 'אני', בעיקר בהקשר פרוידיאני.


5. במקור: Character, מושג מפתח בהגותו של בולאס. יתורגם להלן כ'אופי', 'דמות' או 'דמות־עם־אופי' (כשדנים בספרו של בולאס, Being a Character).


המשך הפרק זמין בספר המלא