הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שנתיים בערך, אולי שלוש. אני יושבת על מיטה, ומולי נעמדת אישה צעירה בפה חצי פתוח ובשיניים גדולות, חצי בחוץ. האישה קושרת עלי עניבה משולשת ומלמדת אותי להגיד מילים ברוסית.
"בּוּט גַאטוֹב," היא אומרת בקול מצווה ומסמנת על פני באצבע שמנה.
הסתכלתי על הציפורן שהיתה קרובה לעיניים וראיתי שהיא קטנה, נפוחה ואדומה סביב סביב. עוד מבט, וראיתי שכל הציפורניים אותו דבר והיא מצווה עלי להגיד וְסֶיגְדָה גַאטוֹב. וְ־סֶי־גְ־דָה, ג־אט־וב. וסי. וסי. דנושה, וסי. גדה. גאאא־טוב, הבנת?
היה לי קשה לחזור על המילים ברוסית אבל היא לא ויתרה לי. החזיקה אותי במיטה הזאת עד שהתעייפנו, אני וגם הכלב שנבח בחוץ. האישה קמה ואמרה, "עכשיו הפסקה," ואחרי כמה דקות הרימה אותי מהמיטה והושיבה אותי על השולחן במטבח.
"אל תזוזי," אמרה והביאה לחם גדול. קרעה ממנו חתיכה, טבלה בסיר עם חלב שהיה שם, חתכה ביס גדול, והתחילה ללעוס: חלק בפנים וחלק מחוץ לפה. אף פעם לא ראיתי את אמא אוכלת ככה. ואז האישה אמרה, "נו, עוד פעם תגידי, וסי. וסי. גדה. גאאא־טוב."
בסוף הצלחתי להגיד את המילים שלה והיא מחאה כפיים, ופנתה לאישה המבוגרת שישבה בצד עם חורים בפנים. האישה המבוגרת הוציאה כמה שמלות מהשק הנפוח שעמד לידה, ניערה ושמה על ברכיה והיתה מרוצה. היא חייכה חיוך גדול עד שהעיניים שלה נעצמו. האיש הרזה שעמד לידה ופתח קופסאות קרטון נשאר רציני.
אמא עמדה קרוב לקיר והחזיקה בידיים את התינוק החדש.
"זה אח שלך," ניסתה שוב ושוב להסביר לי את הפלא, ואני רציתי להכניס אצבעות לעיניים שלו, שלא יזוזו מצד לצד.
אמא דחפה אותי הצידה, "אסור," נזפה בי.
"חי חי," צווחה באושר המבוגרת ששלפה סוודר עבה וצבעוני, ונופפה לעבר אמא הנה והנה. אמא הסתכלה עלי בפנים ישרות ושותקות, אחר כך הסתכלה על אבא, הוא עמד ליד הדלת והזיז מעט את הראש. ראיתי שהעיניים של אבא באות אלי והוא עושה לי שלום קטן כזה ביד, נפנוף שבקושי רואים, ויוצא מהבית שלנו.
"בואי," אמרה האישה הצעירה ואספה אותי מהשולחן במטבח והביאה אותי לחדר הגדול.
מיד הרגשתי שמתחילה חגיגה. ליד השולחן כבר ישבו אנשים זרים ושלחו ידיים לקערות גדולות עם אוכל וריח שלא הכרתי. כל פעם הם הניפו גבוה את הכוסות שלהם, עשו גרפס ואמרו זה לזה מילים שלא הבנתי. לפי הפנים שלהם ידעתי שהם שמחים.
ואז האישה הצעירה התיישבה, שמה אותי על הברכיים וביקשה: "שששש. שששש."
בבת אחת בא שקט גדול. האישה התקרבה אלי בעיניים גדולות וחומות, שלחה את האצבע לפנים, וקראה: "בוט גאטוב."
תכף קפצתי על הברכיים וצעקתי: "וסיגדה גאטוב." וכל האנשים צחקו וצחקו ברעש גדול. הם צבטו בלחיים, ונתנו לי ממתק כשהחזקתי בלחיים שלא יכאב. אפילו האישה הגדולה עם החורים בפנים צחקה ברעש.
לפעמים האישה הזאת אמרה דברים לאמא שלי ותכף אמא הורידה פנים לרצפה כאילו בא חושך. אבל אחרי שצעקתי את המילים ברוסית האישה נתנה לי סוכרייה וצחקה. החזקתי אותה חזק חזק ומאותו יום התחלתי להגיד וסיגדה גאטוב בבוקר, וסיגדה גאטוב בצהריים, וסיגדה גאטוב בערב, ועוד הרבה וסיגדה גאטובים כאלו, בעיקר כשראיתי שהאישה המבוגרת עם החורים בפנים מתקרבת לאוזן של אמא ואמא לא זזה.
בגיל שתים־עשרה, אולי שלוש־עשרה, שמעתי בפעם הראשונה איך אמא מספרת לשכנים ולמעריצים שהתאספו בסלון שלנו בחיפה על הרוסייה המבוגרת מטרנופול. תכף ומיד הבנתי שהיא מדברת על האישה הגדולה עם החורים בפנים.
אמא סיפרה עליה הרבה פעמים, הרבה שנים, ובכמה שפות. היא סיפרה ביידיש, בגרמנית, בפולנית, בעברית, והיא עברה משפה לשפה לפי האנשים בסלון ולפי מצב הרוח שלה. חוץ מכל השפות האלה היא הוסיפה מילים בצרפתית ובאנגלית. כל הזמן הזה ישבתי בצד והסתכלתי על אמא.
היא ישבה זקופה בכורסה שלה, שילבה ידיים, ודיברה כמו שחקנית חשובה. היה לה שיער אסוף, מצח גבוה, עיניים כחולות ואף ישר מושלם. היא לבשה חלוק ארוך בצבע כחול, שמתאים לצבע העיניים, והיתה יפה כמו ציור. אדון בוגוסלבסקי, השכן שלנו בקומה, מהנדס עם קשרים בעירייה, היה מלך חשוב בסלון שלנו. הוא אמר על אמא שהיא יפה כמו מרלן דיטריך. הידיד ברנרד כהן מהבניין ממול, שעבד בקואופרטיב אגד, היה אומר שלא, מה פתאום, היא יפה כמו אודרי הפבורן, ואז אמא היתה מבקשת שקט, אנחנו מתחילים.
הוויכוח היחידי בסלון בחיפה היה, כמו מי יפה אמא, כמו מי? חוץ מזה לא התערבו הרבה בסיפורים שלה. אף אחד מהשכנים או המכרים שאמא הזמינה לסלון לא הפסיד הזמנה לביקור. הם היו מסתכלים עליה ובולעים כל מילה שיצאה מפיה, אפילו כשלקחה הפסקה לקנח את האף לא הורידו עיניים לשולחן עם הכיבוד, אבל אני כן.
בסלון שלנו היו מקומות די קבועים והיו בעיקר גברים. שלושה מהגברים היו קבועים: אדון בוגוסלבסקי, שאשתו לא באה בגלל בעיה של מיגרנות, ברנרד כהן, ויוזק מלצר, רווק צעיר יחסית וגם מעריץ של אמא. היה לו שיער שחור מסורק לאחור, ואצבעות ארוכות, "כמו של פסנתרן, מראה בוהמי בהחלט," אמרה אמא, אבל ידעתי שאין לו סיכוי בגלל שהיה בגובה שלה.
המקום הקבוע שלי בסלון היה על כיסא עץ בצד, קרוב להול ולמטבח. המקום של אחי יאשו היה בחוץ עם החברים או בבית שלהם. היו פעמים שישבתי על הרצפה כדי לשנות מקום ואף פעם לא הפריע לי לשמוע אותו סיפור כמה פעמים. היו מקרים שאמא חזרה על הסיפורים לפחות פעמיים בגלל שאחד האורחים נסע לנוח בבית־הבראה של ההסתדרות, כמו שהיה עם ברטה קצלבוים ויעקב בעלה האתלט לשעבר. אמרו עליה שיש לה בעיה עם העצבים שנחלשים בבת אחת ואז היא צריכה מנוחה. היו כאלה שסבלו ממחלה והיו צריכים מיטה בבית־חולים, ואמא לא ויתרה, כולם שמעו פעם ועוד פעם - וגם אני שלא הזמינו אותי חברות מהכיתה. יאשו קיבל הזמנות מחברים כמעט כל יום. אמא קיבלה הזמנות לפחות פעמיים בשבוע, זה מה שאני יודעת, אבל אני בטוחה שהיא קיבלה יותר ולא דיברה על זה.
"וַלְיה לימדה את דנושה שלנו להגיד וסיגדה גאטוב," סיפרה אמא על הרוסייה מטרנופול שהמשפחה שלה לקחה לנו את הבית.
"וליה בת השמונה־עשרה, שהיתה ככה־ככה יפה," אמרה, ואז השכנים עוד לא ידעו שאמא באה ממשפחה שהיופי בה היה עניין רציני מאוד והרבה פעמים קובע. אמא אמרה שווליה היתה מוקסמת מילדתה הקטנה, היא היתה מושיבה את דנושה על הברכיים שלה, שמה לה ביד דגלון קטן וחוזרת איתה על סיסמת ארגון הנוער הקומוניסטי, בוט גאטוב, שזה "היֵיה נכון", ועל הַקִינְד היה להשיב, וסיגדה גאטוב, שזה "נכון תמיד".
היא סיפרה שווליה היתה בתפקיד ראש הסניף המקומי של הקומסומול, ארגון הנוער הקומוניסטי, ומאותו יום לחצה עליה שתביא אותי למסיבות שהוריה, יבדוטיה וסשה טרסובה, ערכו בערבים בסלון שלנו בטרנופול.
זה היה בימים שהצבא האדום נכנס לפולין, ב-1939. השלטונות הרוסיים השתלטו על הדירה שלנו בטרנופול שבגליציה המזרחית. זה היה בניין חדש בן שלוש קומות ברובע נחשב בעיר, כך סיפרה אמא, וגרו בבניין הזה סבתא לאה מצד אבא, גוסטב אח של אבא ומשפחתו, והמשפחה שלי. לפי דברי אמא לא היה חסר לנו כלום והחיים היו טובים מאוד. אמא לא סיפרה שאבא היה נכנס לאכול אצל אמו, סבתא לאה, לפני שהגיע הביתה, והיא היתה מתרגזת, שמעתי על זה מאוחר יותר כשאמא שוחחה עם אחיותיה.
האורחים שמעו מאמא בסלון בחיפה שלמשפחה שלנו היתה בטרנופול חנות גלנטריה גדולה, חולצות גברים, צווארונים לחולצות גברים וצורכי תפירה. כולם הכירו את החנות הזאת. גם את החנות לקחו לעצמם הרוסים כבר בתחילת המלחמה, אבל אבא הצליח בכל זאת להציל חלק מהסחורה, והוא השתמש בה להחלפה במצרכי מזון.
יבדוטיה, אמא של וליה, היתה פעילה במפלגה הקומוניסטית. "היתה לה דרגה גבוהה, היא היתה קומיסר," אמרה אמא, "והיא קיבלה את הבית שלנו במתנה ובהוקרה מהחיילים הרוסים. יבדוטיה עם הבת שלה וליה והבעל סשה השתלטו על הדירה שלנו בקומה שלוש. היא לקחה לעצמה את הסלון הגדול ואת החדר הקרוב לסלון, ולנו נשאר חדר שינה וחדר ילדים. המטבח, חדר האמבטיה והנוחיות היו משותפים להם ולנו. כן, זה מה שקרה כשהרוסים נכנסו לפולין," אמרה אמא בסלון בחיפה וברגע אחד חזרה לי התמונה של הרוסים ביום הראשון:
זה היה בוקר מעונן ואפור. אמא במטבח ליד הסירים. אבא יוצא לחנות בחליפה. התינוק יאשו ישן בעריסה שלו. אני משחקת בשקט על השטיח עם בובה גדולה וכמה סירים וכפות, מנסה לחשוב מה מבשלים היום. אני אומרת לבובה תפתחי פה, תאכלי תאכלי, והיא לא פותחת וגם אי אפשר לדחוף לה כלום. אני שוב דוחפת כף, ואז שומעת דפיקה חזקה בדלת. בום. בום.
ומאותו רגע אנשים זרים נכנסים לגור בבית. הם מסתובבים כל היום בסלון שלנו, מדברים בקול רם, אני לא מבינה שום דבר ממה שהם אומרים. הם באים הרבה למטבח ואוכלים על שולחן האוכל שלנו. כל לילה הם ישנים במיטות שלנו, ואז עוד אנשים זרים באים אלינו, נכנסים, יוצאים, ביום, בלילה, אוכלים ושותים ושמחים והולכים הרבה לבית שימוש שלנו. כל פעם הדלת היתה נפתחת ונסגרת, נפתחת ונסגרת. אמא התחילה לנקות את האסלה כל פעם שאני או היא היינו צריכות להתיישב.
"דנושה," היתה לוחשת לעברי, "דנושה," והיתה מרימה את המברשת שאראה את העבודה, "אף פעם אל תשבי על האסלה בלי לנקות במברשת הזאת, כן?"
בהתחלה פחדתי ממותר ואסור כל רגע בבית שלנו, אבל במיוחד פחדתי מהרעש הגדול בסלון ומהאנשים. אחר כך התרגלתי. גם אבא ואמא לא יצאו לדבר עם הזרים, הם נשארו איתנו בחדר.
בינתיים אני שומעת את אמא מספרת בסלון, שיבדוטיה, האישה עם הצלקות בפנים, סבלה כנראה ממחלת אבעבועות, ויכול להיות שהיא גירדה וגירדה והרסה לעצמה את הפנים לכל החיים. האישה הזאת באה לדבר איתה על הסכנה לחיים של המשפחה שלנו. אמרה לה שהחיפושים מתחילים בלילה, לוקחים צעירים וגברים, לא טוב שאבא יישן בבית, הוא צריך לצאת ולמצוא לעצמו מקום בטוח. מסוכן, אמרה לאמא, יש חיפושים פתאומיים אחרי קפיטליסטים, מסוכן מדי.
האורחים בסלון צחקו איך אמא עושה קול של קומיסרית רוסייה ואיך היא זזה בכיסא כמו כפרייה שמנה ענקית. "רגע, רגע," ביקשה אמא מהאורחים להשתתק, והוסיפה בקול עצוב איך הקומיסרית אמרה לה אחרי שיחה רצינית עם סשה בעלה הקטן והרזה: "גם את עם שני הקטנים צריכים לצאת מהבית," והאורחים בסלון נדרכו.
אמא הניפה יד ואמרה, "הקומיסרית אמרה לי שבינתיים היא מתחשבת. רק בינתיים, בגלל החורף והילדים הקטנים, יאשו היה אז בן קצת פחות משנה. בכל הזדמנות היתה מזכירה לי שקפיטליסטים כמוני וכמו בעלי, שחיים על חשבון האזרחים, צריכים להיות מגורשים לסיביר."
אף אחד לא צחק יותר בסלון שלנו כשאמא דיברה בקול של הקומיסרית או של בעלה.
וכך סיפרה אמא לאורחים:
"סשה, בעלה, שהיה צעיר ממנה בכמה שנים וסבל מלחיים שקועות ומעיניים שחורות שהתרוצצו בחורים בבהלה, היה נעלם בלילות וחוזר בבקרים עמוס בחבילות עם מצרכי מזון יקרים. בשוק לא ראו דברים כאלו, הוא הביא ממש דליקטסים. בוקר אחד הייתי מזועזעת, אִיש וָאר אֶנְטְזֶצְט, כן. חצי חזיר גדול היה באמצע השולחן במטבח שלנו. אתם יכולים להבין מה זה היה בשביל שומרי כשרות? שאלתי אותו מאיפה השיג חזיר, והוא סיפר לי שיחד עם החברים מהמפלגה הם עושים בלילות חיפושים בבתים של איכרים עשירים בטרנופול, כאלו שהתעשרו על חשבון הפרולטריון, והם מרוקנים להם את המרתפים."
אמא עצרה ופתחה מניפה. סומק עלה בלחייה הגבוהות.
אנשים ציקצקו בסלון. אדון ברנרד כהן הפרטיזן מהמלחמה, עם אצבעות עבות כמו נקניק, כעס על סשה ועל החברים שלו מהמפלגה ההיא: "אני מכיר," אמר בקול גדול, "אני מכיר הכי טוב את הקומוניסטים האלו, גונבים מטעם הפרולטריון, יובטביומאט, מכיר אותם הכי טוב מאוד."
קלרה כהן, אשתו שישבה לידו לא ממש קרוב, אמרה, "די כבר ברנרד, נו די, אתה מפריע לאנה."
"אז למה הוא בא?" לחשה ברטה קצלבוים וצבטה אצבעות.
"כי רק אצל אנה הוא יכול להגיד משהו על החיים שלו," אמר יעקב בעלה, חשמלאי מדופלם, שהיה לו גוף של אתלט.
אמא חייכה אל קלרה, כאילו היא מוותרת לבעלה על ההתרגזות, ואני התפלאתי שקלרה לא מורחת בשמן דגים את השיער היבש שהיה לה על הראש. אפילו בבית של הלמוט סופ אמא היתה מתיזה כמה טיפות שמן על השיער, שיבריק.
בינתיים שמעתי שאמא לא עוזבת את סשה המרגיז. היא אמרה, "סשה הזה, שדאג לפרולטריון, לא התבייש ללבוש קוֹסְטְיוּם אלגנט של בעלי ולצאת לרחוב עם מעיל הפרווה הכי הטוב שהיה לנו בארון. גם אשתו הקומיסרית הצנועה התאהבה באחת מכותנות הלילה שהיו לי, כותונת משי לבנה יפהפייה, נו. לא היה לה סיכוי לראות כותונת כזאת בכפר שממנו היא בטח באה, לא היה שום סיכוי. ראיתי את הידיים שלה, הרבה תפוחי אדמה אספו הידיים האלו, אפילו סתם כותונת לא היה לה סיכוי לקבל או לקנות.
"אני קניתי לעצמי את הכותונת בחנות הכי טובה בקרקוב ופתאום אני רואה אותה מסתובבת כל היום בכותונת משי שלי, כאילו היא מחכה לנשף הגדול, לגְרוֹסֶן בָּאל. זה לא הפריע לה להתקרב אלי ולהגיד לי בשקט, 'תתכוננו לעזוב, תתכוננו, אתם יוצאים כשיבוא האביב.'"
אמא עצרה רגע, חשבה אם לספר או לא, והניחה את כף ידה על החזה.
"קוראז' אנה, קוראז'," קם מהכיסא אדון בוגוסלבסקי. "אין לך מה לפחד כלל, החיים זזים, או נמשכים או איך שאומרים את זה," וחזר והתיישב במקומו כשהוא מקבל אישור על הדברים מיתר היושבים.
אמא הסתכלה לעברו, ובטח ראתה כמוני שהוא סובל מהרבה שיער ג'ינג'י באוזניים, "כמו יער," שמעתי אותה אומרת פעם לעצמה ומיד ידעתי שהיא מתכוונת לאוזניים, כי בראש כמעט שלא היה כלום.
"קוראז' אנה, קוראז'," רכן לעברה, והיא לא הנידה עפעף, ואמרה:
"היה אז חורף בחוץ. עברו הרבה ימים שלא עשיתי כביסה לבנה, כל יום דחיתי, פחדתי שהקומיסרית הזאת תחמוד אותם. חיכיתי בסבלנות עד היום שאמרה, 'אני לא בבית כל היום.' רק אז הוצאתי מהמחבוא את הכביסה וביחד עם סטפה העוזרת שלי התחלנו לכבס.
"ואז הופיעה הקומיסרית בידיים על מותניים. היא נעמדה ליד גיגית הכביסה ועשתה צל שחור על הלבנים. עירבבתי ושיפשפתי מהר את הכביסה כאילו אני מכבסת. בינתיים ניסיתי להסתיר בתחתית הערימה את הממחטות והמגבות שבהן רקמה אמי את ראשי התיבות של השם ושם המשפחה, וגם את המפות שרקמה במיוחד לנדוניה שלי, עם פְּטִי פוּאֶן, רִקמה עדינה במיוחד. התעכבתי על כביסת הלבנים, הפיג'מות, החלוקים, הפכתי שרוולים, שיפשפתי, הפכתי חזרה, ירדתי מהצווארון כל הדרך למטה, סובבתי צד ובחזרה, והיא? אף מילה. עומדת לידי בעיניים שחורות ומזיזה את השפתיים כאילו היא כבר מחלקת את הערימה הלבנה - הרבה לעצמה, וקצת לאחרים."
אמא נשמה קשה כשאמרה בקול נמוך: "בלילה זה קרה לנו. כל הלבנים היפים שתלינו בעליית הגג נעלמו. לא נותרה אפילו ממחטה אחת רקומה. הכי כואב שלא נשארה אפילו מזכרת אחת קטנה מהבית של אמא ואבא."
ציפור עברה בטיסה ליד התריס במרפסת, נתנה מכה, והאורחים קפצו במקום. העצב לא עזב אותם, הסתכלו ברצפה, התביישו ממה שקרה לאמא עם הכביסה הלבנה. האוויר הקריר הקדים את הסתיו, ואמא הוציאה ממחטה רקומה מכיס החלוק, טפחה בעדינות על צווארה ואחר כך סגרה את המטפחת בכף היד.
ואז היא לקחה נשימה ארוכה כאילו היא מתכוננת לצלילה עמוקה ואמרה בשקט, "בבקשה, אתם מוזמנים לשתות כוס תה."
האורחים קמו לשולחן הכיבוד בלי הרעש הרגיל, היו שם צלוחיות עם בוטנים ובייגלה ומגש עוגיות שמרים וקקאו. לא קמתי לשולחן.
הסתכלתי על אמא. ראיתי שהיא כבר התרחקה מאוד, כמו שהיה אז במלחמה.