הספר מבקש להוכיח כי המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות על ההגמוניה העולמית היא שהכריעה בגורלה של מדינת ישראל. ספק אם הסכסוך הישראלי-הערבי, החמור כשלעצמו, היה מוביל למלחמות בסדר גודל של מלחמת ששת הימים (ומלחמת יום הכיפורים לאחריה) אלמלא מעורבותה הבלתי מספקת של ארצות הברית, לצד ישראל, ולעומתה תמיכתה של ברית המועצות, מדינית וצבאית, במדינות ערב הרדיקליות.
ארצות הברית סירבה במודע לערוב לביטחונה של ישראל, כדי שלא לחבל ביחסיה עם מדינות ערב הפרו-מערביות, בעלות משאבי הנפט ועורקי התחבורה האסטרטגיים שהיו חיוניים לגורל מערב אירופה בעידן המלחמה הקרה. ואילו ברית המועצות, המסייעת העיקרית לתקומת ישראל, הפכה לאויבתה המוצהרת, תוך כדי ניצול מדינות ערב האנטי-מערביות כאיל ניגוח להחלשת המערב במאבק הבין-גושי.
ההנהגה הסובייטית גם חשה תרעומת קשה על כי ישראל פגעה בתשתית האידאולוגית והפוליטית שלה שחתרה בשיטתיות לרוסיפיקציה של יהודי רוסיה. ישראל אכן התגייסה להצלת יהודי רוסיה מטמיעה כדי שיהוו מאגר עלייה עתידי, כחלק לגיטימי ממאבקה הקיומי. בה בשעה התנגדה ארצות הברית לנצל את יהודי רוסיה כקלף מיקוח במלחמה הקרה שמא ייפגע הדטאנט השברירי.
בדיעבד הוכיח משבר מאי-יוני 1967 כי מעצמות העל כשלו בתפקודן כפטרוניות של מדינות האזור, תוצאה ישירה של זהירותן המופלגת מפני הידרדרות המזרח התיכון לזירה חמה במלחמה הקרה. החשש מהסלמה בלתי נשלטת בדרום מזרח אסיה ובאירופה הוא שגרם לשתי המעצמות להעדיף את הדטאנט באירופה, אך לא במזרח התיכון.
ההתנגדות העקרונית של ארצות הברית לשמש פטרון מלא של ישראל, שבאה לידי ביטוי באי-אספקת נשק כבד והיעדר נוכחות פיזית של הצי השישי בחופי ישראל, היתה מכשלה ביצירת הרתעה מפני מלחמה. נוסף על כך, גם כוחו של צה"ל והכור בדימונה לא הוכיחו את עצמם. כך נכפה על ישראל מעמד של קרבן המלחמה הקרה. גם סמוך לפרוץ משבר מלחמת ששת הימים לא היתה ישראל נכס, ועדיין לא יצאה מכלל נטל.