“ספר על עיבוד אבל.
לא אהבתי לגמרי אבל כן הרגשתי את התקדמות העלילה, ביחס לנקודה אחת שלא משתנה לאורך רוב הספר- המיקום של האיש שנמצא כל יום מול בית הספר של ביתו. היה לי הרושם שהמיקום נבחר באקראי, כלומר זה היה יכול להיות באותה מידה תחנת דלק קרובה או בר. אולי זה באמת נבחר בדיעבד ולכן החוטים הקושרים את המיקום לעלילה הם די רפויים.
כמו שכתוב מאחורי הספר- אנשים קרובים לגיבור הסיפור באים ומספרים לו את כאביהם 'כמו הארקה של חשמל' כדבריו. זה יוצר עלילות משנה, עם התפתחויות שונות, כל עלילה בפני עצמה, חלק יותר אפשריות וחלק אבסורדיות לחלוטין, ואיכשהו כל הדמויות הקשורות אליו מגיעות- אחיו, גיסתו, חברים לעבודה, בוסים בעבודה, ואפילו הבוס הגדול של החברה הגדולה שלתוכה החברה שהוא עובד בה מתמזגת.
(דרך אגב, מתאפשר לו להיות שם כל היום ולא בעבודה כי בעבודה יש ממילא בלגן בגלל מיזוג בין חברות, כבר בהתחלה זה מובהר וזה העלילה ברקע)
הסיפור נגמר בסוף הספר באמירה מקרית מפי הבת של הגיבור, שאיכשהו מפילה שורת אסימונים בראשו והוא סוגר את כל העלילות אחת אחרי השניה ונגמר הסיפור. קצת מאכזב ופשטני לטעמי.
מה למדתי- קודם כל, יש איזהשהיא ציפיה מהגיבור שיישבר כי הוא איבד את אהובתו, והוא לא נשבר לרסיסים, ובסוף הסיפור מתגלה שבאמת היה ביניהם ריחוק כלשהו. כך שאם כואב על מישהו שמת זה דבר טוב, זה אומר שהיתה קרבה.
דבר שני, אנשים באמת מחפשים מיהשו שיקשיב להם, אפילו מישהו שבמקרה עכשיו לא עובד ויש לו זמן, הם נתלים בו, כך זה בספר. זה מלמד על ערכה של ההקשבה.”
