“אני מדמיין את דיוויד מיטשל יושב על מכתבתו וחושב איך יוכל לכתוב ספר במיוחד עבור הקוראת אנקה (את הבא אני בטוח שיקדיש לאחרים ). רומן היסטורי המתרחש ביפן ומפגיש מזרח ומערב. הוא טוען שהרעיון בא לו כאשר ירד בתחנה הלא נכונה בנגסאקי וראה מגרש גרוטאות ושלט :דג'ימה, אבל זה נשמע לי מופרך.
השנה היא 1799 והפקיד ההולנדי גייקוב מגיע לדג'ימה , אי מעשה אדם מול חופי נגסאקי המשמש כתחנת מעבר\מסחר ביו הולנד ליפן. באותה תקופה יפן סחרה רק עם הולנד ולא הרשתה כניסת זרים אירופאים ליפן בעיקר , לפחות לפי הספר , מחשש להפצת הנצרות.
סוחרים תככנים , עבדים,מתורגמנים בעלי אג'נדות , רפואה של המאה השמונה עשר , כתות יפניות, כבוד יפני ומאבקי השליטה הימית הם רק חלק מהדברים איתם נאלץ להתמודד.(de zout) הפקיד המתוק

מיטשל יודע לכתוב – הוא לא מפחד להיכנס לעורן של דמויות שונות בתכלית מעולמו ולהפיח בהן רוח אמינה של חיים . ניתן להבחין בידו הבטוחה שמפתחת סיפור היסטורי ובו כל דמות מביאה עולם תרבותי שונה כל כך מאחת לשניה ומימינו אנו. ניכר שהוא אפילו נהנה לדלג מכתפה של דמות אחת לשניה ופה בעצם טמונה במעט חולשת הסיפור.
אחד הדברים שאני אוהב בכתיבה של מיטשל אבל מקשה את הקריאה אותו בעיקר באנגלית הוא שהוא לא נותן הנחות. הוא זורק את הקורא לתוך סיטואציה , לעיתים מרובת משתתפים ומבאר אותה תוך כדי התפתחות העלילה ודרך עיני הדמויות ולא על ידי פניה לקורא והסברים ישירים . לעיתים עוברים מספר פרקים עד שמבינים מי נגד מי ולמה.

דבר נוסף שמאפיין את כתיבתו של מיטשל היא חיבתו לסיפורים קצרים שכמעט אינם קשורים אחד לשני אבל חוטים דקים מחברים ביניהם. 'ענן אטלס' הוא כזה וגם 'כתב צללים' ובמידה מסוימת גם 'בלאק סוון גרין' שבו אומנם יש דמות אחת שאת עלילותיה הספר מתאר אבל כל פרק הוא סיפור בפני עצמו. גם בספר הזה מיטשל לא מתאפק ובעצם מספר שלושה סיפורים וחצי כאשר החוטים המקשרים ביניהם אומנם עבים ( בדומה לבלאק סוון), אבל כל אחד הוא אוטונומי וגם בזה אני רואה מעט בחולשת הספר.

החלק הראשון והמרכזי של הספר מסופר מעבר לכתפו של גייקוב ומתאר את שנתו הראשונה בדג'ימה. זהו סיפור אירופאי עם חשיפה למזרח.
החלק השני של הספר עושה סיבוב של מאה שמונים מעלות ומספר סיפור יפני מעט מיסטי. הוא מסופר מעבר לכתפיהם של שני יפנים והאירופאים ,כולל גיקוב, הם פריפריאליים.
בחלק השלישי עושה מיטשל את מה שנראה שהוא הכי אוהב ומדלג כל פרק מכתפה של דמות אחת למישנתה מעבד ליפני לגיקוב לקפטן אמריקאי וחוזר חלילה. החצי הסופי הוא סוג של אפילוג.
כל חלק מספר על תופעות שונות שהיו שייכות לאותה תקופה ונראה שהסופר רצה לפרט על כל אחת אבל ההרגשה היא קצת שדחסו שלושה סיפורים לספר אחד.
בכל חלק אורג מיטשל את העלילה ובונה את המתח אבל נוטש את הסיפור בשיאו כדי לספר את אפילוגו בחלק הבא. משאיר מעט את הקורא עם חצי תאוותו בידו והרגשה של תפסת מרובה לא תפסת. זה עדיין ספר טוב, ויתכן שזה בגלל שזה הספר הרביעי של מיטשל שאני קורא בשנה, שאני מרגיש שפה הטכניקות הסיפוריות של מיטשל השתלטו עליו במקום לשרתו.

בסוף הספר יש מאמר קצר ומעניין של מיטשל על כתיבה של רומנים היסטוריים. הוא מנסה לפרט את הסיבות מדוע מישהו יכתוב רומן היסטורי ( אחת הסיבות היא שכל סיפור צריך זמן ומקום ) ומתאר את הקשיים הטמונים בכך , לדוגמה השפה: אם הסופר ישים בפי דמויותיו את השפה של התקופה הקורא ינטוש את הספר אחרי מספר עמודים , הן כיוון שישתעמם והן כי לא יבין מילה מצד שני אי אפשר שדמות מהמאה השמונה עשרה תדבר בסלנג עכשווי. האמת לדבריו היא באמצע . יצירת שפה שנשמעת כאילו שייכת לתקופה אבל קריאה ומובנת לקורא הממוצע. בכלל לטענתו רומן היסטורי אינו מתאר עולם קיים אלא עולם פנטזיונרי שהותאם לצרכי הסיפור לעיתים על חשבון העובדות היבשות ואו הזמנים.
אני חושב שחובבי הרומן ההיסטורי ויפן יאהבו את הספר – אני ממליץ עם הסתייגות.”