פּרוֹלוֹג: במישיגֶן
קַסְיוּס קְלֵיי נכנס אל הזירה במַיאמי בּיץ' לבוש גלימה לבנה קצרה. על גבה היו רקומות המילים The Lip — "הפּה". הוא שוב היה יפה. הוא היה מהיר, חלקלק ובן עשרים ושתיים. אבל בפעם הראשונה וגם האחרונה בחייו, הוא פחד. הזירה היתה גדושה בכל מיני מי־ומי, כאלה שפעם היו משהו וכאלה שרוצים להיות פעם משהו, באנשי אֵמוּן ובאנשי איגרוף. קליי התעלם מהם. הוא החל לנתר על כריות רגליו, בתחילה מתנועע בלי חדווה, כמו רקדן במרתון ריקודים עשר דקות לפני חצות, אבל לאחר מכן ביתר מהירות, ביתר הנאה. מקץ כמה דקות פסע דרך החבלים סוֹני ליסְטוֹן, אלוף העולם במשקל כבד, ועלה על מישטח הקַנְבָס, בתנועה זהירה, כמו אדם המשתחל אל תוך סירת קַאנוּ. הוא היה לבוש גלימה עם בַּרְדָס. עיניו היו ריקות מדאגה ואטומות, כעיניו של אדם שמעולם לא זכה לשום הנחה מן החיים ומעולם לא עשה הנחה לאחרים. לא עשה רושם שהוא הולך לעשות הנחה לקַסְיוּס קְלֵיי.
כמעט כל כתב ספורט בקוֹנְבֶנְשן הוֹל במיאמי האמין שקליי יגמור את הערב על הגב. עורכיו של כתב־האיגרוף הצעיר של הניו־יורק טיימס, רובּרט ליפְּסַייט, התקשרו אליו והורו לו לבדוק על המפה את הדרך מהזירה אל בית החולים; ככה הוא כבר יכיר אותה היטב כשקליי יגיע לשם. שער ההימורים היה שבע לאחת נגד קליי, וכמעט שלא נמצא סוכן הימורים שהיה מוכן לקבל הימור. בבוקר הקרב, הניו־יורק פוסט פירסם טור מאת גֶ'קי גְליסוֹן, קומיקאי הטלוויזיה הפופולרי ביותר במדינה, שבו כתב: "אני צופה שסוֹני ליסטון ינצח תוך שמונה־עשרה שניות (seconds) בסיבוב הראשון, ואני כולל בחישוב שלי את שלושת העוזרים (seconds) שהקשקשן הזה יביא איתו אל הזירה". אפילו המְמַמנים של קליי, "לוּאיוויל ספּוֹנסוֹרינג גרוּפּ", צפו אסון; פרקליט הקבוצה, גורדון דֵייווידְסוֹן, התמקח קשה עם קבוצתו של ליסטון, מתוך הנחה שהלילה הזה עלול להיות הלילה האחרון בזירה של הבחור הצעיר. דייווידסון קיווה רק שקליי יצא ממנה "חי ושלם".
זה היה הלילה של 25 בפברואר 1964. מֶלְקוֹלְם X, אורחו של קליי ומדריכו הרוחני, ישב בסמוך לזירה, במושב מספר שבע. היו שם גם ג'קי גליסון וסֶמי דֵייוויס, וכן גם גנגסטרים מלאס וגאס, משיקאגו ומניו־יורק. ענן של עשן סיגרים צף בין אורות הזירה. קסיוס קליי שלח אגרופים אל תוך הערפל האפור המרחף והמתין בציפייה לפעמון.
מוחמד עלי ישב בכיסא מרופד עד להתפקע וצפה בדמותו שלו על מסך הטלוויזיה. הקול בא בלחישה ואצבעו התנופפה כשהוא הצביע על עצמו בצעירותו, על עצמו המונצח בקלטת וידיאו: בן עשרים ושתיים, מתחמם בפינה שלו בזירה, ידיו העטויות כפפות משתלשלות אל ירכיו. עלי מתגורר עכשיו בבית חווה במרכז מישיגֶן. על־פי שמועה עיקשת, החווה היתה בבעלותו של אַל קַפּוֹנֶה בשנות העשרים. אחד מחבריו היקרים ביותר של עלי, עוזר הפינה דְרוּ "בַּנְדיני" בְּרַאוּן, ערך פעם חיפוש במיבנה מתוך תקווה למצוא את האוצר הקבור של קַפּוֹנֶה. בשנת 1987, כאשר התגורר במוֹטֶל זול בשדרות אוֹלימְפּייה בלוס אנג'לס, בַּנְדיני נפל במורד גרם מדרגות. שם מצאה אותו חדרנית, משותק על הריצפה; הוא מת כעבור שלושה שבועות.
עכשיו עלי שב ולחש: "רואה אותי? אתה רואה אותי?"; והנה, הוא היה שם, מוקף במאמנו, אַנגֶ'לוֹ דאנדי, ואיתו בַּנְדיני, בחור צעיר עם פני ירח הלוחש מַנטרות של ווּדוּ באוזני המתאגרף: "כל הלילה! כל הלילה! רַחֵף כמו פרפר, עֲקוֹץ כמו דבורה! תרביץ, בחור, תרביץ!"
"זאת הפעם היחידה אי־פעם שפחדתי בזירה", אמר עלי. "סוֹני ליסְטוֹן. הפעם הראשונה. הסיבוב הראשון. אמר שיהרוג אותי".
עלי כבד עכשיו. הוא בז לפעילות גופנית, בוז של ספורטאים, ואכל יותר מן הרצוי לו. זקנו אפור ושערו האפיר גם הוא. באתי למישיגן להיפגש איתו כי רציתי לכתוב על הדרך שבה ברא את עצמו בתחילת שנות השישים, איך נער גמלוני מלוּאיוויל הצליח להיות לאחת הדמויות האמריקאיות המחשמלות ביותר, למעצב של דורו ולראי שלו. הוא נכנס לעולם האיגרוף המקצועני בתור קסיוס קליי, בתקופה שציפו ממתאגרף שחור שינהג כבוד מוחלט ברגישויות של הלבנים, שיגלם את הלוחם האציל ואסיר התודה בעולם של חוקי ג'ים קְרוֹ דרומיים ושל צביעות צפונית. כספורטאי, הוא היה אמור להישאר מרוחק ומתנשא מעל התהפוכות הגזעיות והפוליטיות המתרחשות סביבו: הפגנות השֶבֶת (הסיט־אין) של הסטודנטים בנֶשוויל בשנת 1960 (השנה שבה זכה במדליית זהב באולימפיאדת רומא), נסיעות החירות (הפְרידוֹם רַיידְז), הצעדה על וושינגטון והפגנות הסטודנטים באוֹלְבַּני, ג'ורג'יה ובאוֹל מיס, האוניברסיטה של מדינת מיסיסיפּי (בזמן שהוא טיפס במעלה סולם המשקל הכבד).
קליי לא סתם הגיב על התהפוכות, הוא הגיב עליהן באופן שהרתיח את כולם, מגזענים לבנים ועד מנהיגי "האגודה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים". הוא המיר את דתו ואת שמו, הכריז על עצמו חופשי מכל תבנית וציפייה. קסיוס קליי היה למוחמד עלי. כמעט כל אמריקאי מהרהר כיום במוחמד עלי בחיבה מעורפלת — באופן פּרדוֹקסלי, הוא היה לוחם שהפך לסמל לאהבה — אבל השינוי בדעת הקהל הגיע הרבה לאחר תקופת הבריאה העצמית של עלי בראשית שנות השישים, התקופה שהסיפור הזה עוסק בה.
עלי ואני שוחחנו אותו אחר־צהריים על שלושת גדולי המתאגרפים במשקל כבד בכל הזמנים — פְלוֹיד פּאטֶרסוֹן, סוני ליסטון וקליי עצמו — ועל האופן המסתורי שבו שיקפו את השינויים הפוליטיים והגזעיים שהתרחשו בעת שנאבקו זה בזה על התואר. בראשית שנות השישים בנה פאטרסון את עצמו בתור הכושי הטוב, אדם נגיש ומפוחד באופן מוזר, תומך מסויג בזכויות האזרח, באינטגרציה ובהגינות נוצרית. ליסטון, שהגיע אל הזירה כשמאחוריו תקופה בבית הכלא, קיבל על עצמו את תפקיד הכושי הרע לאחר שגילה שלא ייתנו לו לגלם שום תפקיד אחר. בעיני רוב כתבי הספורט היה ליסטון מפלצתי, בלתי מובן, מין בִּיגֶר תוֹמַס שכזה, מין קָליבָּן שמעבר להשגתם. משום כך הסיפור הזה נפתח בפאטרסון ובליסטון, בחיים של שניהם ובשני הקרבות המהירים והדרמטיים ביניהם ב־1962 ו־1963. כל אחד מהם ייצג, על־פי דרכו, את העולם שעַלִי עמד לפגוש ואחר־כך להתעלות מעליו. עלי עתיד היה להכריז על עצמאותו מן הסטֵרֵאוֹטיפּים שפאטרסון היה מחויב אליהם; הוא גם היה עצמאי מן הגנגסטרים ששלטו במשך שנים באיגרוף בכלל ובליסטון בפרט.
"הייתי מוכרח להוכיח שאפשר להיות סוג חדש של גבר שחור", אמר לי עלי. "הייתי מוכרח להראות את זה לעולם".
לפרקים היה עלי מרותק לנושא עלילותיו הוא, אך לעיתים שמורות עיניו הכבדות היו מעפעפות כמה פעמים ואז נותרות עצומות, והוא היה נרדם באמצע השיחה, למשך חמש או עשר דקות בערך. כך נהג גם כאשר היה צעיר. כעת הוא נהג כך לעיתים קרובות הרבה יותר. העולם העכשווי, החיים הנמשכים מכל עבר — סעודות ההוקרה, משחקי האליפות, הביקורים אצל מלך מרוקו או אצל חברי מועצת שיקאגו — לעיתים כל אלה משעממים אותו. הוא מהרהר כעת במוות כל הזמן, כך אמר. "עֲשֵׂה מעשים טובים. בַּקֵר בבתי חולים. יום הדין מגיע. תתעורר, והנה יום הדין". עלי נוהג להתפלל חמש פעמים ביום, מהרהר כל העת במוות. "חושב על אחרי. חושב על גן עדן".
* * *
הקרב החל. בשחור ולבן. קסיוס קליי ניתר מפינתו והחל מייד להקיף את ריבוע הזירה בריקוד, מתנועע סביב, נע פנימה והחוצה, ראשו רוטט מצד לצד, כמו משתחרר מצוואר תפוס השכם בבוקר, קליל וזורם — ואז ליסטון, פר גדול שכתפיו כאילו חוסמות את הגישה למחצית מן הזירה, שלח מכת שמאל ישרה. ליסטון החטיא בחצי מטר. באותו רגע רמז קליי לא רק על מה שעתיד להתרחש אותו ערב במיאמי, אלא גם על מה שהוא עתיד להביא אל האיגרוף ואל הספורט בכלל — הזיווג שבין מסה ומהירות. מעכשיו, אדם גדול־גוף לא ייאלץ יותר להשתרך ולהזדחל, הוא יוכל להלום כמו מתאגרף במשקל כבד ולהתנועע כמו רֵיי רוֹבּינסוֹן.
"זה מתוק, לא?"
עלי חייך. הוא חייך במאמץ גדול. פּרקינסוֹן היא מחלה של מערכת העצבים המקשיחה את השרירים ומקפיאה את הפנים לכדי מסיכה נטולת מבע. השליטה בתנועה מידרדרת. הדיבור מידרדר. יש כאלה שהוזים או סובלים מביעותי לילה. עם התקדמות המחלה, אפילו פעולת הבליעה עלולה להפוך למאמץ מחריד. הפרקינסון בא על קורבנותיו באופן בלתי סדיר. עלי עדיין הלך כמו שצריך. עדיין היתה לו עוצמה אדירה בזרועות וסביב החזה; היה ברור, רק מלחיצת יד איתו, שיש לו עדיין אגרוף נוקאאוט. לא, בשבילו העינוי המיוחד היה הדיבור וההבעה, כאילו המחלה מתכוונת להכות קודם כל באותו דבר שעינג אותו פעם, ועינג (או עיצבן) את העולם, הכי הרבה. הוא שנא את המאמץ שתבע ממנו עכשיו הדיבור. ("לפעמים אתה לא תבין אותי", הוא אמר כשנפגשנו לראשונה. "אבל זה בסדר. אני אחזור על הדברים שלי".) לעיתים נדירות הוא הסתכן בדיבור מול מצלמה. ובדרך כלל נדרש למאמץ כביר כדי לחייך.
אמרתי שאני יודע על מה הוא מדבר. אבא שלי סובל מפּרקינסוֹן. הוא כבר לא מסוגל ללכת יותר מכמה צעדים, ודיבורו, תלוי בשעה, עלול לעלות במאמץ רב. אז ידעתי. מה שלא יכולתי לומר לעלי הוא שאבא שלי בן למעלה משבעים. הדיבור שלו יותר טוב משל עלי. אבל אבי לא בילה עשרות שנים בספיגת מאות ואלפי מהלומות ממיטב המתאגרפים במשקל כבד של תקופתו.
כעת חייך עלי בעוד הוא־עצמו הצעיר, קסיוס קליי, שולח אגרוף שמאל ישר ומרושע אל המצח של ליסטון.
"אתה מסתכל? כ־־־ל־כך מהר! כ־־־ל־כך יפה!"
ליסטון נראה פגוע ומבולבל. לא היה לו מענה לסוג החדש הזה של ספורטאי.
רעייתו הרביעית של עלי, לוֹני, עלתה ובאה במדרגות והניחה את ידה על כתפו של עלי. לוני היא אישה מוצקה ונאה, בעלת פנים מלאות נמשים, צעירה מעלי ב־15 שנה. היא גָדלה ליד משפחת קליי ברובע וֶסְט אֶנְד של לואיוויל. היא למדה בוַונְדֶרְבּילְט ועבדה כסוכנת מכירות של חברת קְרַאפְט בלוס אנג'לס. כאשר הנישואים של עלי בפעם השלישית, עם וֶרוֹניקָה פּוֹרְשֶה, עמדו להסתיים, הוא קרא לה לבוא אליו. בסופו של דבר עלי ולוני התחתנו.
לוני היא בדיוק מה שעלי צריך. היא חכמה, רגועה ואוהבת, והיא לא מתייחסת אל עלי כאל מטופל שלה. לצד חברו הקרוב ביותר של עלי, הצלם הווארְד בּינְגְהֶם, לוני היא ככל הנראה הדמות האחת בחייו שהעניקה יותר ממה שלקחה. במישיגן, לוני מנהלת את משק הבית ואת החווה, וכאשר הם בדרכים, עניין הגוזל כמעט מחצית מזמנם, היא משגיחה על עלי, מוודאת שהוא נח מספיק ולקח את התרופות שלו. היא מכירה את מצבי הרוח שלו ואת הרגליו, לְמה הוא מסוגל ולְמה לא. היא יודעת מתי הוא סובל, ומתי הוא מסתתר מאחורי התסמינים שלו כדי להתנתק מעוד אירוע שמשעמם אותו.
עלי לא גרע עין מן הטלוויזיה. הוא שלח את היד והניח אותה על תחתית גווה של לוני.
"מוחמד, אתה צריך לחתום על שתי תמונות, בסדר?" אמרה לוני. היא הניחה לפניו שתי תמונות 20x25. קסיוס קליי ריקד בזירה ועצר רק כדי לשרוט כתובת קעקע בפניו הבשרניות של סוני ליסטון.
"עלי, אתה יכול להקדיש את זה למארק? מ־א־ר־ק. ולג'ים. ג'־י־ם. ואחר־כך, אתה צריך לחתום על עוד כמה תמונות וכפפות איגרוף".
זה עיקר פרנסתו של עלי בימים אלה. עלי הרוויח כסף רב באיגרוף, אבל לא שמר ממנו הרבה כפי שהיה יכול. היו תשלומים למזונות, לכל מיני חברים, למס הכנסה, לבילויים, לאומת האיסלם. אבל היתרון שבלהיות הספורטאי הכָריזמטי ביותר של המאה ה־20 הוא שאפילו במצבו המוגבל, האיטי וכמעט נטול דיבור, הוא יכול להופיע בנשף או בוועידה ולצאת עם המחאה שמנה. מכל האיקוֹנים של שנות השישים — בני משפחת קנדי, קינג, מלקולם X, ג'ון לֶנוֹן, אלביס פּרסלי, בּוֹבּ דילן, מיקי מַנְטֶל — נותרו מעטים בלבד, ועלי הוא הכי נערץ, הרבה יותר מכולם.
"אני חותם, אנחנו אוכלים", הוא אמר בביישנות.
הקַלֶטֶת המשיכה לרוץ. קסיוס קליי שלט בקרב שליטה מלאה. מתחת שתי עיניו של ליסטון היו חבּוּרוֹת. הוא הזדקן בעשר שנים תוך 15 דקות. עלי התענג על כך אז, והתענג על כך גם כעת. "אנשים צעקו בכל פעם שליסטון שלח אגרוף", לחש. "הם המתינו. אבל כעת הם לא יכולים להאמין. הם חשבו שליסטון יעיף אותי אל הקהל. תסתכל עלי!". קליי ריקד ושלח אגרופים. בסיבוב השישי קליי כבר היה טוֹרֵיאַדוֹר הנועץ להבים בגב השור.
עם תום הסיבוב השישי התיישב ליסטון על השרפרף שלו ונשאר שם. הוא פרש. עלי חייך בעודו מביט בעצמו הצעיר רוקד סביב הזירה, צועק "אני מלך העולם! מלך העולם!", מטפס על החבלים ומצביע למטה אל עבר כל כתבי הספורט: "תאכלו את המילים שלכם! תאכלו את המילים שלכם!". למחרת היום, קליי היה עתיד להודיע שהוא לא רק אלוף העולם במשקל כבד, הוא גם חבר באומת האיסלם. בתוך שבועות ספורים יהיה לו שֵם חדש. ובתוך שנתיים הוא יהפוך את עצמו, נער מהיר ומצחיק מלוּאיוויל, קֶנטאקי, לאחת הדמויות האמריקאיות המרתקות והמחשמלות של התקופה. הוא נעשה מפורסם כל־כך, שבמסעותיו ברחבי העולם היה עלי יכול להשקיף מחלונות המטוס למטה — אל לאגוֹס או לוס אנג'לס, אל פריז או מַדְרַס — ולהיות בטוח שכמעט כל אדם חי יודע מי הוא. הוא פינטז על מסע בטרמפים מסביב לעולם, מתוך ידיעה שכולם יכניסו אותו אל ביתם, יאכילו אותו, יעריצו אותו. באותם ימי בראשית, בתור קסיוס קליי, הוא היה מושמץ לעיתים קרובות בעיתונות ובמקומות אחרים, אבל עם הזמן הפכו הקולות האלה לכמעט בלתי נשמעים. הוא הרביץ לאנשים לפרנסתו, ועם זאת, בגיל העמידה הוא עתיד להפוך לסמל לא סתם של אומץ, אלא של אהבה, הגינות, אפילו מעין חוכמה.
מנקה נכנסה אל תוך החדר, הניחה את שואב האבק הצידה והתיישבה להביט במסך. קסיוס קליי צרח עדיין "מלך העולם!"
"כמה אני יפה!"
"אה, עלי", היא אמרה, "היה לך פה גדול אז".
"אני יודע", הוא אמר, בחיוך. "אבל לא הייתי יפה? הייתי בן עשרים... עשרים וכמה? עשרים ושתיים. עכשיו אני בן חמישים וארבע. חמישים וארבע". הוא השתתק למשך דקה בערך. אחר־כך אמר: "הזמן טס. טס. טס. טס ועובר".
אחר־כך, באיטיות רבה, עלי הניף את ידו ונפנף באצבעותיו כמו כנפי ציפור.
"פשוט טס ועובר", אמר.