מה בין "ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן לבין אמנות הגוף הרדיקלית של ויטו אקונצ'י?
"לפעמים אני חושד שהנכונות של בני אדם מאז ומעולם להכנע לכל עריצות," אמר גרוסמן, "לשתף פעולה עם כל שלילת חירות ודיכוי, נובעת מזה שעמוק בתוכנו אנו, נפשותינו, 'מתוכנתים' מלידה להשלים עם כל קפריזה של גופינו, של השרירות העליונה, של כל מה שהוא, בסופו של דבר, מערכת של שרירים."
"ספר הדקדוק הפנימי" הוא בראש וראשונה ספר היחסים של אהרון קליינפלד עם גופו. כלומר, סך כל נסיונותיו לאלף את גופו ולנקום בו, להעלם בתוכו או להשתיל לעצמו מוח חדש חופשי מתַּכְתִיבי הביולוגיה. כמו כל אמן-גוף ראוי לשמו אהרון הופך את גופו לנַשָׂא של רעיון ואת הפציעה העצמית ל"אקטיביזם פוליטי" נגד השרירות העליונה.
ובצד הגוף, השפה; אקונצ'י היה משורר עד שגילה שהמילים הן בעצם אמצעי תחבורה, הן מסיעות את הכותב ואת הקורא על פני הדף, משמאל לימין ומלמעלה למטה. בעקבות הגילוי הוא "ירד מן הדף" והפך לאמן-גוף וּוידאו, לפסל ולארכיטקט שעדיין מתחיל כל פרוייקט במילים (ולא בשרטוט). אהרון, נציגו של גרוסמן, הוא "דוקטור דוליטל היודע את שפת המילים".
הספר הזה הוא על הזיקה בין כאב למשחק ובין ציות למרד. על אמנות הגוף המילה המשקפות והמשלימות זו את זו.
לספר מצורפת שיחה על דקדוק וחירות מאת ענת ויסמן.
מרית בן ישראל, אמנית בינתחומית וסופרת. ממייסדי בית הספר לתיאטרון חזותי. בשנים האחרונות מתמקדת בכתיבת פרוזה ועיון.
בין השאר ערכה את "קולה של המילה", מבחר מאמרים על שירה-פרפורמנס בהוצאת בבל, 2004, וכתבה את "חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי" כרמל, 2009 (בשיתוף עם רוני מוסנזון נלקן).
פרסמה שלושה רומנים: "אסור לשבת על צמות" הספריה לעם של עם עובד, 1996 (פרס וינר לסיפורת חדשה), ו"טבע דומם" 2005, ו"בנות הדרקון" 2007, בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
בבלוג שלה "עיר האושר", היא כותבת על אמנות בינתחומית ועל אגדות.