1
"אתה הגבר הקר ביותר שפגשתי בחיי. אם יש לך לב הוא עשוי מאבן. אתה אכזרי ובלתי נסבל. אני שונאת אותך." קולה הצורמני של האישה רעד באופן מסוכן כשהגתה את המילה האחרונה וחדר מבעד לדלת עץ האלון הכבדה ללא כל מעצור.
השתררה שתיקה ולאחריה נשמע קולו הגרוני והנמוך של גבר. קצר, חד וחותך. לוסי יכלה לדמיין בקלות את המבט המקפיא שללא ספק התלווה אל דבריו המעורפלים. היא נאנחה בכבדות ושמעה את האישה משיבה לו בפרץ מילים ממורמרות, אך אז היא פרצה שוב בזעם וקולה עלה והתנשא לטון גבוה כל כך שלוסי חששה לשלום בקבוק הקריסטל של המשקה שניצב על המגש הקרוב. לוסי היתה עדיין חדשה לסצנות שכאלה, אך היא נאלצה להבין, שהשמועות ששמעה בשנתיים האחרונות, לא היו כפי הנראה אגדות שווא. קולה הרם של האישה החזיר את תשומת ליבה להווה.
"אל תחשוב שתוכל לפתות אותי לשוב אל מיטתך אחרי שהתנהגת אלי כך!"
לוסי רק הספיקה לגחך לעצמה ולחשוב, שאם הבוס החדש שלה היה רק מניד עפעף, אישה זו היתה ללא ספק זוחלת בחזרה למיטתו בן רגע, ואז בבת אחת נפתחו הדלתות. היא נעצה את עיניה בעניין רב במסך המחשב שלה וניסתה לשקוע עמוק אל תוך כיסאה ולהשים עצמה כבלתי נראית.
להיות בלתי נראית היתה גולת הכותרת שלה: יכולתה זו השיגה עבורה את העבודה הנחשקת הזו, בנוסף כמובן על כישוריה המצוינים ומכתבי ההמלצה המעולים שהיו לה. השתררה הפוגה, שקט שאחרי הסערה. לוסי לא הרימה את מבטה, אך יכלה לדמיין במדויק את האישה עומדת בדרמטיות על מפתנו של המשרד המלכותי. גבוהה, חטובה ובלונדינית. יפיפייה מהממת, משערה המבהיק ועד לקצות אצבעות רגליה העשויות למשעי שהציצו מפתחי נעלי העקב גבוהות העקבים שלה. על פי השמועות היתה בין הנשים המושכות והמפתות ביותר בעולם, אך כפי הנראה לא הצליחה לשמור על תשומת ליבו ליותר מכמה שבועות קצרים.
"מיותר לציין שלא תשמע ממני יותר."
הדלת נטרקה בעוצמה שכזו, שלוסי נאלצה למצמץ. זה לא מצא חן בעיניו. למרות העובדה שלוסי עבדה אצלו רק חודשיים, היא כבר ידעה שהוא מתעב סצנות. עננה של ניחוח בושם מחניק נותרה בחדר בעקבות יציאתה של הגברת הגבוהה. היא אפילו לא שלחה מבט חטוף לעברה של לוסי.
לוסי נאנחה בהקלה, ואז שמעה רעש עמום וחזק, כאילו שאגרוף ניחת על משטח קשה. היא ספרה עד עשר, וכשהגיעה לעשר נפתחה הדלת. היא הביטה מעלה ומחקה כל הבעת רגש או תגובה אחרת מפניה. הבוס שלה ניצב מלוא רוחבו בפתח הדלת. גיצי זעם ממשיים נורו ממנו.
אריסטוטל לבאקיס, מנכ"ל חברת לבאקיס הגדולה שחלשה על כל סוגיהם של עסקי הייבוא והייצוא הבינלאומיים.
גבוה, רחב כתפיים, צר מותניים. כל שריר משריריו המסוקסים ועורו החלק בגון הזית מצטרפים יחדיו לכוכב יווני זוהר – זעוף וסמור כרגע – וזכר גברי במלוא אונו.
עיניו הירוקות והבוהקות מסמרו את לוסי למקומה, כאילו שעשר הדקות האחרונות היו איכשהו באשמתה. בו ברגע כבר היתה מחוסרת נשימה; ליבה פעם בפראות. היא כעסה על עצמה שהיא מודעת אליו כך. אך חלק הארי של השנתיים האחרונות שבהן בילתה כשהיא צופה בו ממרחק בטוח ביחד עם נקבות להוטות אחרות, בחברה שמנתה אלף עובדים לפחות, לא תרמו רבות למתן את השפעת העבודה הקרובה במחיצתו כעת. זיכרון עלה בה לפתע וחום מוכר הציף אותה. לו רק הצליחה לשמור על מרחק בטוח ממנו, ייתכן שלא היתה לו כעת השפעה שכזו עליה – אך היה רגע מסוים במעלית, כמעט לפני שנה תמימה... לוסי קטלה את הזיכרון בנחישות נמרצת. עתה לא הזמן המתאים.
אך למרבה הצער והכאב, היא לא הצליחה לעצור את תגובתה. היה משהו באופן שבו כנראה העביר את ידו בשערו הפרוע והשחור כפחם כשהוא מותיר אותו פרוע יותר, ובצורת הלסת המודגשת והמפוסלת שלו שנראתה כעשויה מגרניט. עצמות לחייו הגבוהות והשפה התחתונה הבשרנית שלו ריככו במידת מה את הקווים החדים ושיוו לו מראה של מלך החושניות – דבר שללא ספק הוא היה. אלא שזוג גבותיו הכהות שהיו מכווצות מעל לעיניים המדהימות שלו מחו מיד כל רושם של רוך מטעה מפניו.
"לוסי," נשף לעברה כשהבעת שאט נפש מהדרמה האחרונה נוטפת מכל אחד מתווי פניו המהממים, "היכנסי הנה, עכשיו."
לוסי מצמצה בעיניה ונחתה אל כדור הארץ בחבטה. מה היא עושה? יושבת כאן ומונה בראשה את יתרונות מראהו של הבוס שלה כאילו שהוא אינו עומד ומביט בה כשברור בעליל שמתחשק לו לחנוק מישהו. כשנתפסה בקלקלתה, דבר שעל פי רוב לא קרה לה, התרוממה בחוסר חינניות מה מכיסאה ופסעה לעברו, אך אז, כמו להוסיף חטא על פשע, שמטה לפתע את הפנקס והעט שלה מבין אצבעות רועדות. היא התכופפה להרים אותם וקיללה בראשה את עצמה ואת העובדה שחצאיתה צרה מדי ומגבילה את תנועתה. היא הכניסה אותה בטעות לתוכנית כביסה שונה והיא פשוט התכווצה בשתי מידות; ומשלא מצאה זמן לערוך קניות חלופיות החליטה להסתפק בה בינתיים, אך עתה חששה שתפריה עומדים להתפקע. עצם המחשבה שילחה גלי חום בכל גופה.
לו אריסטוטל לבאקיס יחשוד לרגע שיש לו השפעה כלשהי עליה, היא תמצא את עצמה מפוטרת בו ברגע וללא כל הודעה מוקדמת. היא לא היתה צריכה להזכיר לעצמה שזה בדיוק מה שקרה לשתי המזכירות מחוסרות המזל האחרונות שלו.
מהירות היתה בחשיבות עליונה כשציידי הכישרונות של החברה נחפזו למצוא מחליפה הולמת. לוסי כבר גילתה מאז שחברת לבאקיס היתה מעורבת בסדרת פגישות מיזוג חשאיות, כך שהלוקסוס להרחיב את רשת החיפושים אל מחוץ לחברה לא היתה בגדר אפשרות כלל.
רצה המזל והבוס של לוסי, היועץ המשפטי הבכיר של החברה, פרש בדיוק ביום סיום העבודה של המזכירה האישית האומללה האחרונה שלו. כישוריה המקצועיים של לוסי נבדקו בקפידה והיא הועלתה בדרגה תוך עשרים וארבע שעות לתפקיד המפחיד והמרגש ביותר בקריירה המקצועית שלה עד כה: מזכירתו האישית של לבאקיס, אחראית על צוות של חמישה עובדי מנהלה בכירים, שלא לדבר על עובדים נוספים באתונה ובניו-יורק.
כשהזדקפה והשתדלה לנשום, חלפו בראשה ביעף כל המחשבות הללו והיא חשה נבוכה לחלוטין. היא דחפה את משקפיה גבוה יותר על גשר אפה וחשה איך לחייה מסמיקות עוד יותר. אריסטוטל נסוג לאחור כדי לפנות לה את הדרך למשרדו והיא קלטה את הבעת הכעס שהסתמנה על פניו כשהגה בקול את מחשבותיה שלה בעיניים מצומצמות.
"מה קורה לך היום?"
בתוך תוכה בערה מבושה על חוסר השליטה שלה. היא לא טובה יותר מעדת הבנות המתעלפות שהתגודדו במטבח של כל קומה בשלוחת המשרד הראשי המרשים הזה שבלונדון והיללו ושיבחו את חושניותו האגדית וערכו ספקולציות לגבי עושרו.
"שום דבר," מלמלה לוסי והכריחה את עצמה לחזור מייד לעשתונותיה. כששמעה אותו סוגר את הדלת ונכנס אחריה, עצמה את עיניה לשבריר שנייה והתנשמה עמוקות. היא נזפה בעצמה קשות. העבודה הזו כה חשובה; ההעלאה החדה במשכורת משמעותה שסוף כל סוף, תוכל לדאוג לאמה כמו שצריך.
היא לא יכולה להרשות לעצמה לסכן כל זאת ולהפוך לפתיה מגמגמת ומטופשת – ולא משנה כמה מדהים הבוס שלה במקרה נראה. קול פנימי לעג בתוכה. וזה לא שהיא אפילו רוצה שגבר מסוגו ישים לב אליה. היא חייבת להשתלט על המחשבות הסוררות הללו. הן הטרידו אותה יותר משחפצה להודות וגרמו לה לחשוב על זיכרונות ילדות רחוקים שנקברו לפני זמן רב מאוד.
זה אמור להיות לה קל למדי לאחר הסצנה שהיתה עדה לה כעת. ברור בעליל שאריסטוטל לבאקיס נמשך לנשים מתורבתות, רגזניות ביותר ורוטטות, דקיקות וחלקלקות ובעלות ייחוס משפחתי מרשים. לוסי פרוקטור היתה יותר בסגנון של... של סוסי משא חזקים ויציבים, וצבע הדם שלה היה הרבה פחות כחול מאשר היה בעבר. יותר דומה לחום דלוח.
היא ראתה את לבאקיס נע לעבר צידו השני של שולחן העבודה שלו ומורה לה בחוסר סבלנות לשבת ולהתחיל לרשום מבלי לשלוח שמץ מבט לעברה. לוסי הכריחה את קצב פעימות ליבה להירגע, והיא התיישבה כשרגליה מכונסות מתחת לכיסאה בענווה, העט שלה מוכן לכתיבה בפנקס והיא מתפללת שהחצאית שלה לא תתפקע.
אריסטוטל לבאקיס עמד מעבר לשולחן העבודה, ידיו תחובות עמוק בכיסי מכנסיו והוא מביט בראשה המורכן בצייתנות של מזכירתו החדשה. הוא נתקף רוגז רב על שאוגוסטין ארצ'ר אילצה אותו לעזוב אותה, מפני שדרשה ממנו יותר התחייבות ממה שהיה מוכן להעניק כרגע. לכל אישה שהיא.
מזכירתו נעה על מושבה לרגע וגרמה לעיניו של ארי להצטמצם לעברה. שוב חלף בו אותו גל מודעות. הוא היה עדין, חמקמק, אך עיקש בצורה מרגיזה ביותר וקרה לו בכל פעם מחדש ובעקיבות מאז שנכנסה למשרדו לפני חודשיים ימים בחליפתה המהוגנת.
חשד לא נוח גרם לו להתקשח; האם ייתכן שלמודעות מוגזמת זו יש השפעה כלשהי על ההיחלשות ולאחריה ההרס הסופי והבלתי נמנע של תאוותו אל אוגוסטין ארצ'ר? דבריה הצורמניים הדהדו עדיין באוויר, אך ברגע זה אריסטוטל התקשה ביותר להעלות את דמותה לנגד עיניו. ברגע שהבין את המשמעות שנבעה ממחשבותיו סילק אותן מעליו כאבסורדיות לחלוטין.
לוסי פרוקטור, העוזרת האישית החדשה למדי שלו, היתה הדבר המרוחק ביותר מדמות המאהבות שבדרך כלל בחר לעצמו. הוא התקשה להאמין שהוא מקדיש שנייה נוספת מזמנו לנושא זה, או מרשה לעצמו להגות את המילה לוסי והמילה מאהבת באותו משפט, אך כמעט בניגוד לרצונו נדדו עיניו משערה שאמנם הבהיק, אך בכל זאת היה למעשה חום וסתמי למדי, אל המקום שבו ברכיה היו צמודות יחדיו ורגליה מכונסות מתחת לכיסא.
מבטו שכמעט ניתן לכנותו מזלזל נעצר לרגע להשקיף על מה שאפשר רק לתאר כירכיים שופעות וחושניות עד הפקר שהיו ארוזות בתוך חצאית צרה וצמודה מדי. תחושת הרוגז שלו גברה. יהיה עליו לשוחח עם ראש מחלקת משאבי אנוש ולבקש ממנו שיגיד לה מילה דיסקרטית או שתיים בדבר קוד הלבוש שהוא דורש ממזכירותיו. אך עין המומחה שלו לא החמיצה את מותניה הצרים והמפתיעים שהודקו בחגורה. הכרה זו צרבה בו.
הוא ניסה לחזור לשליטתו העצמית. היא גדולה... כל כולה... עיניו נדדו בחזרה לקו החזה השופע ביותר שמתחת לחולצת המשי שלה. ובכל זאת, צפצף קול גס בתוכו, היא נראית כאפרסק בשל ומוצק להפליא. ופניה... זה היה דבר שכעת קלט שלמעשה, לא הקדיש להן תשומת לב מרובה, מפני שראה אותה רק כמישהי שנשכרה על מנת לבצע את כל מבוקשו, אך עתה, למגינת ליבו, התאווה מבטו להשתהות על פניה ולבחון אותם. להתבונן בהם כמו שצריך. להפנים את הקימור המעודן והמפתיע של עצמות לחייה. דמו של אריסטוטל התחיל להתחמם; מתוך סוג של ייאוש הוא שם לב שהיא מרכיבה משקפיים, כאילו שהיתה לעובדה זו יכולת השפעה של מעין מקלחת קרה להורמונים המשתוללים שלו.
זה לא עזר. הוא נלחם בליבידו שלו, אך נדמה שהוא נחוש לבלבל אותו, והוא תהה בליבו מה, לעזאזל, מאיץ בתגובתו כעת, כשלוסי עובדת בחברה שלו כבר שנתיים תמימות. הוא פגש אותה רק פעמים ספורות בזמן זה, מפני שעבדה אצל היועץ המשפטי שלו, והיא לא השאירה עליו כל רושם מיוחד אז. אבל כעת היא המזכירה האישית שלו, ומהווה הקלה ברוכה לאחר שנאלץ להתעסק עם שורה של עוזרות אישיות שבהו בו בעיני עגל מטופשות.
כשמחשבות אלה עודן מתרוצצות בראשו, הוא ניסה לגייס את כל כוח ההיגיון הבריא שהיה לו כדי להסביר את התופעה המוזרה והבלתי רגילה של תגובתו הגופנית, לבסוף הצליח להגיע לסוג של שוויון נפש: הוא הלוא גבר חזק ונמרץ, ברור שהוא מרגיש משיכה שרירותית אל נשים מסוימות, ואפילו כאלה שלאו דווקא מושכות במיוחד.
אלא שזו אינה הפעם הראשונה: בחוסר נוחות מסוים הוא נזכר בבוקר אחד שבו נכנס למעלית העובדים, מפני שהמעלית הפרטית שלו נסגרה לשם שיפוצים. מישהי רצה כדי למנוע מדלתות המעלית מלהיסגר ונדחפה פנימה בכוח שכזה שממש נתקלה בו. הוא חש בכל אחד מקימורי הגוף השופע והנשי שנצמד אליו לרגע. זו היתה לוסי.
הזיכרון בער בו כעת. היא היתה רכה ושופעת כמו אחד מציורי רובן שקמו לתחייה, וברגע שהיא פסעה אל תוך משרדו לריאיון לקבלת התפקיד, הוא נזכר בפרטי אותו רגע במעלית בחיות מרגיזה ביותר. ברגע זה הדבר היחיד שהיה יכול לחשוב עליו היה איך הרגיש כשהיא היתה לחוצה כנגדו. בפרט בהשוואה לאוגוסטין ארצ'ריות של עולמנו הבנויות בחסכנות רבה יותר.
לוסי פרוקטור לא הראתה אף ברמז קל שהיא זוכרת את אותו רגע במעלית, ואריסטוטל עצמו ודאי לא התכוון להודות בסטייה שכזו מהשליטה העצמית האגדית שלו. אך כשישבה לפניו עתה, מראה ירכיה הנדחקות כנגד חצאיתה הצרה מדי ממלא את טווח ראייתו, הוא חש שגופו מגיב כלפיה בעוצמה שהטרידה אותו – עוצמה שהיתה כמעט מעבר ליכולת השליטה שלו...
נשואת ההרהורים המנוגדים לאופיו הביטה בו בשאלה, ללא ספק תהתה מדוע אינו מכתיב לה שום דבר. זעם בלתי הגיוני עלה בו. הוא לא היה רגיל להיתפס חסר יכולת דיבור. אך באותו רגע עצמו, כאילו על מנת להפוך את הכול למורכב עוד יותר, הוא שם לב לפתע שצבע עיניה יוצא דופן במיוחד: אפור כהה, כמעט גובל בכחול וסביבן מסגרת ריסים הכי שחורות וארוכות שיש. פיה נפער קמעה כמו רצתה לומר דבר מה ולגמרי בניגוד לרצונו, עיניו נעו מטה. הוא לא שם לב עד לרגע זה ממש שיש לה רווח די ניכר בין שיניה הקדמיות. בבת אחת זה נראה לו תמים וארוטי בצורה בלתי נתפסת.
המום לחלוטין וכמו משומקום עלה בראשו של אריסטוטל חיזיון ובו אותן שפתיים עטופות סביב איבר מסוים בגופו שלו, עיני השקד שלה מביטות אל פניו בשעה שהיא – תאווה עזה התפרצה אל תוך מוחו וצבעה הכול באדום.
לוסי הרימה את מבטה אל הבוס שלה ופיה התייבש באחת. הדופק שלה, שהחל סופסוף להאט את קצבו, האיץ שוב את פעימותיו והיא חשה שהיא בוערת. הוא הביט בה בעוצמה שכזו שלרגע היא חשבה – היא סילקה מעליה מיד את מחשבותיה המגונות וכאילו שדמיינה זאת ראתה שהקמטים בפניו מתהדקים. ללא ספק הוא נועץ בה מבטים. בתוך תוכה נרעדה לגמרי, מבחוץ שמרה על חזות נינוחה וקלטה שאין כל פלא שיריביו מעולם לא מצליחים לגבור עליו.
"אדוני?" היא אמרה, אסירת תודה שקולה נשמע שליו ורגוע, בלתי מוטרד.
הוא המשיך לנעוץ בה את מבטיו לרגע ארוך נוסף, ולוסי הרגישה באופן בלתי מוסבר כאילו שמאבק יצרים מסוים שהיא אינה מודעת אליו מתחולל בו.
לבסוף הוא פלט, "אני חושב שכדאי שתתחילי לקרוא לי אריסטוטל."
קולו נשמע נוקשה. היא שערה שזה נובע משאריות הזעם שנותרו בו מהסצנה, אך למרות זאת, בטנה התהפכה עליה. היא ידעה שעמיתיו הקרובים כינו אותו אריסטוטל, והיא אף שמעה את הבלונדינית היפה מתנשפת ודורשת לדבר עם "ארי" כשהתקשרה הבוקר לפני הדרמה, אך למחשבה לפנות אליו בשמו הפרטי היתה השפעה ממש סיסמית על כל גופה.
"בסדר גמור," הצליחה לבסוף לפלוט. אך לא ממש הצליחה לבטא זאת.
אריסטוטל התיישב כאילו שכלל לא הציע לה כרגע לפנות אליו באופן הרבה פחות רשמי מאשר אדוני, או מר לבאקיס, והוא המשיך להכתיב לה במהירות שכזו שנדרשו לה כל כושר הריכוז שלה ומיומנויותיה כדי שתוכל לעמוד בקצב. למען האמת, שמחה מאוד על הסחת הדעת, אך עד שהוא סיים ראשה כבר היה לגמרי מסוחרר.
הוא שילח אותה בתנועת יד קצרה, ראשו כבר היה שקוע בניירת אחרת, ולוסי קמה. היא הספיקה להגיע לדלת כששמעה אותו אומר, "אוה, ותדאגי בבקשה שישלחו לאוגוסטין ארצ'ר משהו..."
לוסי נפנתה אליו, והמבט הציני והאפל שראתה על פניו של לבאקיס גרם לה לעצור את נשימתה.
"... הולם."
לרגע הביטה בו לוסי המומה לחלוטין. הבוס הקודם שלה מעולם לא הציג דרישות כאלה. האם הוא מתכוון ל...?
וכאילו שהוא קורא את מחשבותיה, אריסטוטל הוסיף, "זה בדיוק למה שאני מתכוון. לא מעניין אותי למי תתקשרי, רק תדאגי שזה יהיה יקר, כל דבר, מלבד טבעת, ותשלחי את זה עם פתק. אעביר לך במייל את הכתובת."
ידה של לוסי אחזה עדיין בידית הדלת והיא התקשתה להבין מדוע תחושת אכזבה מסוימת התגנבה לליבה. כל אידיוט היה יכול להסביר לה שזוהי בדיוק הדרך שבה גברים מסוגו מתפקדים. והאם לא היה בכך כדי לאשר שמועה נוספת ששמעה עליו? שהוא יודע לפצות היטב את אהובותיו? אבל בכל זאת... הוא אפילו לא מטריח את עצמו לכתוב את הפתק בעצמו.
היא הכריחה את עצמה להישמע בלתי מחויבת. "מה אתה רוצה שיהיה כתוב בפתק?"
הוא משך בכתף רחבה וחייך בזדוניות אכזרית. "תמציאי מה שאת רוצה. סוג של אמירה שטחית שהיית רוצה את לשמוע מגבר שזה עתה זרק אותך?" שפתיו התעוותו עוד יותר. "נראה לי שאפשר להניח בביטחון שמישהי כמו מיס ארצ'ר תשליך את הפתק ותעבור מיד לפרס העיקרי, כך שלא הייתי שובר את הראש יותר מדי. תשתדלי שזה יהיה הכי פחות אישי שאפשר."
אכזריות דבריו הקרים הלמו בלוסי ישר בבטנה. פניה, ללא ספק, בגדו בה מעט, מפני שאריסטוטל נשען לאחור בכיסאו והביט בה כשניצוץ מסוכן בוער באותן עיניים מדהימות שלו.
"השיטות שלי לא מוצאות חן בעינייך?"
לוסי חשה גל של חום גואה מעלה מחזה. היא הנהנה ונענעה בראשה חליפות ודברים סתומים נפלטו מפיה. "כלל וכלל לא..." היא מיד קלטה מה אמרה וכעסה על עצמה, ואז ראתה משהו אפל מקדיר את פניו. היא לא יכולה להרשות לדעותיה האישיות על התנהגותו לסכן את משרתה. יותר מדי דברים היו תלויים כרגע במשכורתה.
היא ניסתה לתקן בצורה מגושמת. "כלומר, אין לי בעיה לעשות מה שביקשת. השיטות שלך... הן השיטות שלך. אין זה מתפקידי לשפוט."
הוא הזדקף והרים גבה, ולוסי תהתה לרגע איך, לכל הרוחות, הם הצליחו להגיע לכך. היא השתוקקה להיות כבר בחוץ כשדלת וקיר מפרידים ביניהם והיא יכולה להשיב לעצמה את נשימתה ועשתונותיה, ולא לעמוד כאן ולדון עימו בצורה הטובה ביותר לנפנף את פילגשו.
אך הוא אמר, "אז את מודה שיש מה לשפוט, אה?"
לוסי הנידה בראשה, עתה כבר בערה כולה. "לא – תראה, אני מצטערת, אני לא ממש מצליחה להסביר את עצמי. אעשה מה שביקשת ואוודא שהפתק יהיה מתאים." והיא הוסיפה במהירות, "אני יכולה להראות לך אותו לפני שאני שולחת...?"
הוא הניד בראשו ופניו הפכו אדישות וקשות. לוסי המשיכה לעמוד שם רגע נוסף, לא לגמרי בטוחה מה עליה לעשות, ואז הוא התיז,
"זה הכול."
פגועה והרבה יותר ממזועזעת, לוסי מלמלה משהו בלתי ברור ונמלטה כשהיא סוגרת את הדלת מאחוריה. בתוך מבוכתה הרבה עלה בה זעם – מדוע היא מופתעת, או גרוע מכך, מאוכזבת? היא ראתה התנהגות שכזו אצל גברים כל חייה.
ובכל זאת, כזה – היא עצרה את המחשבות שטסו בראשה והתיישבה אל שולחן העבודה שלה כשהיא נאבקת לייצב את נשימתה ואת ליבה הפועם בפראות. חמש הדקות האחרונות היו הדבר הכי קרוב לדיון אישי שהיה לה עם הבוס החדש שלה. היה עליה פשוט להרכין את הראש ולצאת. היא קיללה את פניה מלאות ההבעה. אמה תמיד אמרה לה שהן יכניסו אותה לצרות ביום מן הימים. והאם זה לא מה שכמעט קרה כרגע? סלידתה הברורה מהאופן הנדיב והקר שבו נפטר מהמאהבת האחרונה שלו לא הוסתרה היטב. אך האמת היתה שזה פגע בכאב עמוק שנשאה בחובה, כאב כה מוכר. היא היתה עדה לכאבו של האדם שנפגע מיחס שכזה. פעם אחר פעם.
לוסי נרעדה כשהעירה את המחשב מתנומתו והכריחה את עצמה להתרכז בעבודה. הנחתו הצינית של אריסטוטל בדבר האופן שבו מיס ארצ'ר תגיב למתנתו היתה ללא ספק מדויקת ביותר; האם היא עצמה לא היתה עדה להשפלה כזו בדיוק שאיתה נאלצה אמה להתמודד אחרי שנים של יחס דומה? על אף שאוגוסטין ארצ'ר לא נראתה לה כאחת שנאלצת לחיות על נדבות. לא, היא מליגה אחרת לגמרי. שפתיה הרכות של לוסי התהדקו כשמיצי קיבה עלו מבטנה. מה שהוא כינה כביכול "הפרס העיקרי" היה בדיוק הדבר שעימו אמה של לוסי שילמה עבור תלבושת בית הספר של לוסי לשנה נוספת – מסוג הדברים שמימנו את חייהן.
לוסי הכריחה את עצמה להדחיק את הכעס שלה. היא מוכרחה לחשוב על הבוס שלה בצורה מקצועית טהורה. התנהגותו האישית ומעשיו הם לא מעניינה. היא לא חייבת לחבב אותו; רק לעבוד עבורו.
תודה לאל, היא הצליחה לעצב לעצמה דרך אחרת. היא לעולם לא תהיה חייבת משהו לשום גבר, או אף גרוע מכך, תיאלץ להציע שירותי מין עבור טובות הנאה. היא עבדה קשה מדי ואמא שלה הקריבה הרבה יותר מדי כדי לוודא שהיא לא תגיע למצב כזה. בדיוק כשמסך המחשב שלה חזר לחיים ולרגע קצר היא ראתה את השתקפות פניה הממושקפות ניבטות אליה מן המשטח החשוך, היא חשה הקלה עצומה לאור העובדה שלה אין מה לחשוש כלל מיחס כמו שאמה ונשים כדוגמת אוגוסטין ארצ'ר נאלצו לשאת. היא בטוחה ומרוחקת לגמרי מכל זאת.
אריסטוטל בהה בדלת הסגורה במשך זמן מה. להט מילא עדיין את גופו – להט שהדהים אותו וסיכל כל מאמץ להפיגו. הדבר היחיד שראה לנגד עיניו היה תנועת העכוז המעוגל והמחוטב שלה כשהתעכבה ליד הדלת ואת האופן שבו הוא פלט את הדבר הראשון שעלה בראשו, כאילו שהיה חייב לעצור בעדה ולא להניח לה לצאת.
הוא נחת בחזרה בכיסאו והעביר את ידו בשערו הפרוע כשדעתו מוסחת באופן מתמיה ביותר מעבודתו. הוא קילל את עצמו שוב על שנאלץ להניח לאוגוסטין ללכת בדיוק בשלב זה של המשא ומתן. לרגע שקל לפתות אותה לחזור, אך קפץ את אגרופיו בסלידה מן הרעיון. הוא לעולם לא ישפיל את עצמו ויתחנף אל אישה – לא בעד שום הון שבעולם.
הוא שקל שוב את בקשתו מלוסי; עד כה תמיד צלצל בעצמו לצורף ונהג להורות לו לצרף פתק בלתי אישי והולם. על פי רוב אפילו לא צירף פתק – רק את שמו. רמז ברור לכך שמה שלא עבר בינו לבין אותה אישה מסוימת, נגמר ואין כל טעם שהיא תנסה ליצור עימו קשר. ובדרך כלל הן נמנעו מכך. רק מעטות היו חצופות כמו אוגוסטין ארצ'ר והעזו להתעמת עימו ישירות. פיו התעוות בחיוך קל לאור ההכרה שככל שהוא מתבגר ועדיין נותר רווק, הוא מהווה סוג של אתגר שקשה לעמוד בפניו עבור הנשים הללו.
הוא ניסה להסיט את מחשבותיו מנושא שלא השתוקק להתעמק בו: עצם העובדה שביום מן הימים יהיה מוכרח לשקול להיפרד מהחופש שלו, דבר שהיה ברור לו שיהיה בלתי נמנע בסופו של דבר. מן העתיד לא יוכל להתחמק. יהיה עליו למצוא לעצמו אישה הולמת ולהביא יורש לעולם, ולו רק כדי לגונן מתאוות רדיפת הבצע של אחרים על כל מה שהוא מצליח להניח בצד כרגע.
רעיון זה לא הצליח לעורר בו כל רגש, מלבד חוסר עניין כעוס. כבר מזמן הבין מהי משמעותם האמיתית של חיי נישואים – בגיל חמש, כשאביו הציג בפניו את הלן סבאקיס כאימו החורגת והיא נחפזה מהר מאוד להראות לו את השנאה הקרה שהיא רוחשת לבן שלא היה שלה. לא משנה אילו זיכרונות עמומים היו או לא היו לארי מאימו, שנפטרה כשהיה בן ארבע, או מזמן מתוק כלשהו שהתרחש בעבר הרחוק, או שאולי התרחש אך ורק בדמיונו ההוזה של ילד קטן, הוא כבר קבר כל זאת לפני שנים רבות.
העובדה שהזיכרונות המטושטשים הללו שבו ורדפו אותו בחלומותיו בחיות ממשית עד שלעיתים התעורר בדמעות משנתו היתה מבחינתו חולשה מבישה שהוא ניסה בכל כוחו להדחיק. היתה זאת אחת הסיבות שבשלה מעולם לא בילה לילה שלם במחיצתה של אישה.
כמו אל מגנט נמשכו שוב מחשבותיו אל מזכירתו שבמהרה החלה תופסת מקום שלאו דווקא מצא חן בעיניו בדמיונו. מדוע חש צורך עז לומר את כל מה שאמר לה? ואז אף הופתע ממבט הבוז הבוטה שהסתמן על פניה – וגם כעס על כך? והוא גם לא הניח לנושא, אלא פתח עימה בדיון עליו. כאילו שבכלל אכפת לו מה דעתה עליו! הוא היה מודע כעת לתשוקה מציקה לראות אותה במידת מה... מזועזעת. מאז שהיא עובדת אצלו נדמה שהיא תמיד מצליחה להתמזג איכשהו עם הרקע כך שתהיה בקושי מורגשת.
אך הוא כן מרגיש אותה, ועתה היא הגיבה כלפיו ולחייה הסמיקו בצורה כה יפה. פניו התקדרו למחשבה. ממתי התחיל לחשוב עליה כעל יפה? וממתי הוא מתעניין ביופי?
ולא זו בלבד, אלא שמה, לעזאזל, דחף אותו להגיד לה לקרוא לו אריסטוטל בשעה שתמיד העדיף שמזכירותיו האישיות יקראו לו מר לבאקיס? היה משהו בצורה שבה הרימה אליו את מבטה ואמרה אדוני.
מתוך ניסיון להכניס מעט סדר לחייו, שנדמה שמשתנים לבלי הכר לנגד עיניו, הוא הרים את השפופרת ללוסי ונתן לה את השם ואת המספר של אשת חברה אנגליה ומבוקשת שניסתה לאחרונה להשיגו, והוא הורה לה לקבוע לו עימה פגישה לאותו ערב. הוא התעלם מהאופן שבו אפילו קולה שידר התרגשות מה ישירות אל אזור חלציו. לאחר שעשה זאת, חש שלפחות למראית עין תחושת רגיעה מסוימת עוטפת אותו. החיים יחזרו למסלולם הנורמלי. הוא פשוט ישכח מהאובססיה המשונה הזו אל הגוף המגרה מדי והבנוי כהלכה של מזכירתו וימשיך להתרכז במיזוג.
בבוקר שלמחרת, כשלוסי צעדה את המרחק הקצר מתחנת האוטובוס שלה לעבודה, עדיין בערה כולה מבושה. בידה אחזה תיק קטן ובו בגדים להחלפה ובגדי ערב. יום לפני כן היא קיבלה שיחה מראש מחלקת יחסי אנוש שבה הוא הודיע לה בהחלטיות וללא סייג שעליה להקפיד יותר על צורת לבושה, ושייתכן שיהיה זה מן הראוי שהיא תחזיק במשרד בגדים להחלפה על כל צרה שלא תבוא. כמו למשל חצאיות צמודות יתר על המידה, חשבה בליבה במבוכה. העובדה שלבאקיס פנה מאחורי גבה למישהו אחר וביקש ממנו לדבר איתה גרמה לגופה להצטמרר מהשפלה – שלא לדבר על כך שברור לה שהוא קלט שהחצאית מתפוצצת עליה.
מאז שהתחילה לעבוד אצלו ולאחר שעזרה לאמה להתארגן בדירה החדשה, לא מצאה זמן כדי לצייד את ארון הבגדים שלה מחדש, על אף שבהחלט קיבלה מענק נאה ביותר כדי לעשות זאת. העבודה היתה אינטנסיבית ביותר כבר מהיום הראשון.
למזלה, אתמול נשארו החנויות פתוחות עד שעה מאוחרת בערב ולבאקיס יצא מהמשרד מוקדם יחסית לפגישה שלוסי קבעה לו. בטנה התכווצה בסלידה כשחשבה על כך. האישה שאליה התקשרה כלל לא התפלאה שאריסטוטל עצמו לא טרח להתקשר, וברור שהיא היתה מוכנה ומזומנה בהתראה הקצרצרה. גל של שאט נפש הציף את לוסי והיא הדחיקה אותו ביחד עם זיכרונות מרים נוספים. לא היה אכפת לה מה הוא עושה ועם מי. קול פנימי לעג לה: מי היא שבכלל תשפוט?
בדיוק ברגעים אלה נפתחו שערי השמים האפורים ולוסי זינקה בקריאת בהלה כשמבול חזק החל ניתך מטה והרטיב את כל כולה תוך שניות. לא! היא חצתה את הכביש בריצה לעבר המחסה המבהיק של בניין חברת לבאקיס וראשה מלא מחשבות אודות הפגישה החשובה שהם אמורים להופיע בה בתוך פחות משעה בצידה האחר של לונדון.
אריסטוטל צעד במהירות באולם הקבלה והעביר את ידו בשער ראשו הרטוב מהגשם כשבראשו הוא מקלל את מזגו הסוער של האקלים האנגלי שהקדיר לחלוטין כרגע את הפטיו העצום מוקף קירות הזכוכית של הבניין. הוא נכנס אל המעלית הפרטית שלו – אין כל אפשרות שגוף מעוגל ושופע יתנגש בשלו היום – ונעץ את אצבעו בכפתור שיטיס אותו במעלה הבניין כולו לקומה האחרונה, והוא כעס על עצמו ללא תקנה על שהוא חושב על כך שוב. האם לזאת הוא בעצם מקווה? שאל את עצמו בלעג.
פניו יפות התואר וחמורות הסבר השתקפו אליו ממשטח הפלדה המבהיק של הדלת, אך הוא לא שם לב לכך והמעלית המשיכה לטוס מעלה. לא, מה שהוא ראה בעיני רוחו וחי מחדש היה העובדה שאתמול בערב הוא יצא עם אישה יפה ופנויה ולמעשה, זה לא עשה לו דבר. שפתיו התעוותו. ולא בשל חוסר מאמץ מצידו או מצידה, וזו היתה לו חוויה ראשונה מסוגה.
מתוך רצון עז שההורמונים הלקויים שלו לא יכתיבו את מהלך חייו, הוא ליווה את ארבלה – או שאולי היה שמה מירבלה? – אל דירתה, אך מבעוד מועד כבר הבין בסלידה בלתי נמנעת, ששום דבר לא עומד להתרחש. בכל אופן, לא איתה. לפתע הפך להיות אימפוטנט ממותניו ומטה. היא נעשתה קצרת רוח ונואשת ככל שהתחוור לה – בצדק – שהיא לא הצליחה לגרום לאריסטוטל להתעניין בה, והוא נאלץ לחלץ את עצמו עם דיפלומטיה גדולה יותר מזו שראש ממשלה נדרש לה במשא ומתן על שלום.
ועל כן עתה, בשעה שיצא מן המעלית וצעד לעבר משרדו הראשי, הוא היה מאוכזב וממורמר עד מאוד. בעודו מתעלם לחלוטין מהעובדים שישבו כנועים ליד שולחנות העבודה שלהם שבחדר הכניסה שהקדים את משרדיהם של לוסי ושלו, הוא פתח את הדלת ושאף אוויר כשהוא מתכונן לירות סדרה של הוראות כלפי האישה שהיתה הסיבה היחידה לערב הבלתי מספק שהיה לו אתמול.
אך המשרד היה ריק.
הוא חווה תחושה מוזרה ביותר שבה בטנו הפכה לפתע חלולה לגמרי, בטרם שמע רחשי תנועה שהגיעו מהדלת שהובילה אל השירותים שליד המשרד שלהם. אמנם היה לו גם חדר שירותים פרטי משלו, אך בחדר המשותף יותר הזה היתה גם מקלחת וחדר הלבשה שאריסטוטל השתמש בהם מדי פעם בפעם כשהיה עליו לצאת לאירוע ישר מהעבודה.
הוא סגר את הדלת חרש מאחוריו, ומבלי שהיה מודע לגמרי למעשיו, נכנס בשקט אל המשרד. הוא שמע קללה מהוסה, ואז משהו נפל.
בתחושה של מציצן שלא במיוחד נעמה לו, הוא נעצר ליד הדלת שנותרה פתוחה מעט. מבעד לחרך ראה את לוסי, וכשעיניו הפנימו את אשר ראו, כל גופו התקשה באחת ושריריו התכווצו. מכיוון שלא יכול היה לנוע, לא נותר לו אלא להביט במחזה בעיניים מתרחבות והולכות. שערה הרטוב של לוסי נתלה בקווצות ארוכות וכהות מעבר לכתפיים בוהקות בלובנן. היא התכופפה ומשכה מכנסיים מעבר לשוקיים ארוכות ודקות באופן מפתיע ביותר. שוקיה נמשכו מעלה כלפי אותן ירכיים חטובות אשר הסתיימו בישבן מעוגל ומלא שהיה עטוף בתערובת של משי ותחרה שחורים.
היא פיתלה את עכוזה ואת מותניה בשעה שמשכה את מכנסיה מעלה, ואז נפנתה לעבר אריסטוטל כדי לרכוס את הקשירה בצידה. להט הציף אותו. דמו פעם וליבו שעט בקצב בלתי סדיר. כשהיא ניצבת מולו וידיה שתיהן עסוקות בצד אחד של גופה, ללא ידיעתה נדחקו לעברו יחדיו שדיה המושלמים בתנוחה ארוטית ומפתה ביותר. נדמה שחזייתה הצליחה רק בקושי רב להכיל את גבעות הבשר הנדיבות והצחות כשיש – הוא תהה במעורפל אם פריט כלשהו מבגדיה יושב עליה כמו שצריך. ומי היה יכול לנחש שיש לה טעם כה אקזוטי בלבוש תחתון מתחת לחיצוניותה המתחסדת? תשוקה גאתה בו.
קללה מהוסה נוספת נשמעה כשקווצת שיער ארוכה עוד יותר התנפנפה מעבר לכתפה ונדבקה רטובה לשיפולי אחד משדיה המלאים. מבטו של אריסטוטל נע מעלה במאמץ עילאי והוא ראה את הרווח שבין שיניה הקדמיות בעודה נושכת את שפתיה וסומק עז מכסה את לחייה.
כאחוז בחבלי קסם הוא נותר נטוע על מקומו ללא יכולת תזוזה. מבטו נדד שוב מטה וקלט את מותניה הצרים שבהם הבחין רק אתמול ואת בטנה שנשאבה פנימה במאמץ הרכיסה העיקש. בטנה היתה רכה ומעודנת ונדמה היה לו שהיא עסוקה במאבק מתמיד להכיל איכשהו את גופה ולמרות מאמציה גופה מתמרד ומתעקש לשוב אל רכותו המפתה. ירכיה התפרצו בנדיבות הצידה ממותניה הצרים כשעון-חול מושלם, ואריסטוטל נתקף בסחרחורת רגעית.
בבת אחת היא הזדקפה לאחר שהצליחה סופסוף לרכוס את מכנסיה. בטנה היתה עדיין שאובה פנימה, דבר שלחץ את שדיה קדימה עוד יותר והיא הושיטה את ידיה לעבר משהו שאריסטוטל ראה שהיה חולצתה.
מוחו סירב לתפקד. הוא לא היה מסוגל לנוע. כל שראה היה לוסי וגופה העירום למחצה, שערה הכהה והארוך דבוק בצורה מגרה אל עורה כפקעת חוטי משי.
אותו רגש שעד כה כינה מודעות יתר התפוצץ בחובו והפך לתאווה בוערת.
לוסי קרעה את התווית מחולצתה החדשה ולבשה אותה בחוסר סבלנות כשכל אצבעותיה אוחזות בכפתורי אריג המשי האפור והחלקלק. בדרך כלל לא היתה בוחרת במשהו בסגנון הזה, אך מאחר שכבר נאלצה לעבור את שבעת מדורי הגיהינום אתמול, היה ברור לה שאין לה כל ברירה, אלא לקנות את סוג הלבוש שאדם כמו אריסטוטל לבאקיס מצפה ממנה – משמעו בגדים יקרים, הווה אומר משי ולא כותנה. היא פלטה אוויר בהכרת תודה. לפחות היו לה בגדים להחלפה. בשום אופן לא יכלה להתייצב מולו הבוקר נראית כעכברה שטבעה כפי שנראתה רק דקות קודם לכן.
לבסוף, כשחולצתה כבר היתה רכוסה היא תחבה אותה בחיפזון בתוך מכנסיה והקשיבה נואשות לרחש צעדיו הכבדים או לקול הדלת הנפתחת. היא ידעה שהוא אמור להיכנס בכל רגע – הוא היה הרבה יותר דייקן מכל בוס שאי פעם הכירה. ללא ספק, זו הסיבה שבשלה ליבה דופק בפראות שכזו: הפחד להיתפס כך. היא העבירה מברשת בשערותיה וכיווצה את פניה בכאב כשזו נתפסה בקווצות השיער הרטובות עדיין, במהירות רבה גלגלה את שערה ואספה אותו לצמה כלשהי על קודקודה. בלית ברירה, זה יספיק לעת עתה.
היא החליקה את כפות רגליה לתוך זוג נעליים שטוחות, הרכיבה שוב את משקפיה, אספה את חפציה הרטובים, הרימה את מבטה – ונשימתה נעתקה. בחרך של הדלת הפתוחה הבוס שלה עמד ובהה בה.
