1


דמיאן יצא ממונית בפעם הראשונה שראה אותה.


הוא היה במצב רוח קודר, משהו שהתרגל אליו בשלושת החודשים האחרונים, מצב רוח כל כך אפל עד שהפסיק להבחין בכל דבר שאפילו רמז על יופי.


אבל גבר צריך להיות מת כדי לא להבחין באישה הזאת.


מהממת, הייתה המחשבה הראשונה שלו. מה שיכול היה לראות ממנה, בכל מקרה. משקפי שמש גדולים כיסו את מרבית פניה אבל פיה היה מלט וחושני ובו הבטחה מינית שיכלה לגרום לנזיר לוותר על הנזירות.


שערה היה ארוך. משיי למראה. תערובת דו צבעית של אגוז וזהב שנפלה מעבר לכתפיה בערבוביה חסרת דאגות.


והיא הייתה גבוהה. מטר שבעים וחמישה, שמונים, עם יציבה של דוגמנית. היא גם נשאה את בגדיה כמו דוגמנית, כך שמעיל העור בצבע החמאה, מכנסי העיפרון השחורים והמגפיים השחורים עם העקב הגבוה גרמו לה להיראות כאילו יצאה היישר מתוך הדפים של ווג.


לפני כמה חודשים קצרים, הוא היה עושה יותר מאשר סתם להסתכל. הוא היה ניגש אליה, מחייך, שואל אם גם היא אוכלת צהריים בפורטופינו...


אבל לא היום.


לא בעתיד הנראה לעין, חשב, פיו מתהדק.


לא משנה איך היא נראית מאחורי המשקפיים הכהים הללו, הוא לא מעוניין.


הוא הסתובב, הושיט לנהג המונית זוג שטרות. נהג מאחורי המונית שלו צפר; דמיאן שלח מבט אל המכונית, חלף על פניה, עלה על המדרכה...


וראה שהאישה הסירה את משקפי השמש שלה. היא הביטה ישר אליו, מבטה ממוקד ויציב.


היא לא הייתה מהממת.


היא הייתה מרהיבה.


לפניה הייתה צורה אובלית מושלמת, עצמות לחייה חדות כתער, אפה ישר ואצילי. עיניה היו מדהימות. גדולות. צבען ירוק עמוק. ריסים ארוכים.


ובל נשכח את הפה. הדברים שפה יכול לעשות...


לעזאזל!


איברו של דמיאן התקשה בכזו מהירות שהוא לא האמין שזה קורה לו, אבל מצד שני חלפו שלושה חודשים מאז היה עם אישה.


היה זה הזמן הארוך ביותר שלו בלי סקס מאז נגלה העולם המופלא הזה בחג המולד כשהיה בן שש עשרה, כשאחת ממאהבותיו הרבות של אביו פיתתה אותו.


ההבדל הוא שאז היה נער.


עכשיו הוא גבר. גבר עם שנאה עמוקה בלבו, שום רצון לאישה בחייו, עדיין לא, אפילו לא אחת יפה כל כך, מושכת כל כך...


"הי, בן אדם, כאן זה ניו יורק! נראה לך שהמדרכה שלך?"


דמיאן הסתובב, כועס ונכון לקרב, ראה את הדובר... והרגיש את המתח שלו מתפוגג.


"רייס," אמר, מחייך.


לוקאס רייס השיב לו חיוך. "בכבודו ובעצמו."


חיוכו של דמיאן הפך לגיחוך. הוא הושיט את ידו ואמר, "הו, לעזאזל," ומשך את חברו הוותיק לחיבוק דוב.


"טוב לראות אותך."


"כנ"ל." לוקאס נסוג, חיוכו נוטה. "מוכן לארוחת צהריים?"


"הייתה פעם שלא הייתי מוכן לארוחה בפורטופינו?"


"כן, הא. אני רק – אני מתכוון..." לוקאס כחכח בגרונו. "אתה בסדר?"


"בסדר גמור."


"היית צריך להתקשר. כשקראתי על ה... אה, התאונה..."


דמיאן נדרך. "שכח מזה."


"זה חתיכת דבר, בן אדם. לאבד את הארוסה שלך..."


"אמרתי שתשכח מזה."


"לא הכרתי אותה, אבל – "


"לוקאס, אני לא רוצה לדבר על זה."


"אם זה מה שאתה רוצה – "


"זה בדיוק איך שאני רוצה את זה," אמר דמיאן בכזה ביטחון שלוקאס ידע שעליו להניח לו.


"בסדר," אמר, מתאמץ לחייך. "במקרה הזה... אמרתי לאנטוניו שייתן לנו את התא האחורי."


דמיאן התאמץ לחייך בעצמו. "יופי. אולי הם יגישו היום את המנה שאני אוהב."


לוקאס נרעד. "מה הבעיה, אריסטד? פסטה כבר לא מספיק טוב בשבילך?"


"מעיים זה מעולה," אמר דמיאן ובאותה קלות נפלו אל הבדיחות שמגיעות עם חברות ותיקה.


"בדיוק כמו פעם," אמר לוקאס.


שום דבר כבר לא יהיה כמו פעם, חשב דמיאן, אבל הוא חייך ונתן לזה לעבור.


התא האחורי היה נוח כתמיד והמעיים היו בתפריט. דמיאן לא הזמין אותם; הוא מעולם לא הזמין. מעיים גרמו לו להתכווץ, בדיוק כמו ללוקאס.


ההקנטות היו חלק ממערכת היחסים שלהם.


עדיין, אחרי שהזמינו, אחרי שהשוט הכפול של וודקה עם קרח והוויסקי של לוקאס, נקי, הגיעו, הוא ולוקאס השתתקו שניהם.


"אז," אמר לוקאס לבסוף, "מה חדש?"


דמיאן משך בכתפיו. "לא הרבה. מה איתך?"


"הו, אתה יודע. הייתי בטהיטי בשבוע שעבר, בדקתי איזה בית על החוף..."


"כן, טוב, מישהו צריך לעשות את זה."


עוד שתיקה. לוקאס כחכח בגרונו.


"ראיתי את ניקולו ואת איימי בסוף השבוע. בארוחת הערב. כולם הצטערו שלא באת."


"מה שלומם?" אמר דמיאן, מתעלם מן ההערה במכוון.


"מצוין. גם התינוק."


שוב שתיקה. לוקאס לגם מהוויסקי שלו.


"ניקולו אמר שהוא ניסה להתקשר אליך אבל – "


"כן. קיבלתי את ההודעה שלו."


"גם אני ניסיתי. במשך שבועות. אני שמח שסוף סוף ענית לי אתמול."


"כן," אמר דמיאן כאילו התכוון לזה, אבל הוא לא. אחרי עשר דקות הוא כבר הצטער שענה לו ושהסכים להיפגש איתו.


לפחות טעויות כאלה אפשר לתקן, חשב והציץ בשעונו.


"הדבר היחיד הוא," אמר, "שמשהו צץ. אני לא בטוח שאני יכול להישאר לארוחת צהריים. אני אנסה, אבל – "


"שטויות."


דמיאן הרים את מבטו. "מה?"


"שמעת אותי, אריסטד. אמרתי 'שטויות'. שום דבר לא צץ. אתה פשוט רוצה להתחמק ממה שעומד לבוא."


"וזה יהיה...?"


"שאלה."


"אז תשאל."


"למה לא סיפרת לניקולו או לי כשזה קרה? למה נתת לנו לשמוע את זה דרך הצהובונים הארורים?"


"אלו שתי שאלות," אמר דמיאן בשוויון נפש.


"כן, טוב, אז הנה השלישית. למה לא באת אלינו? לא הייתה שום סיבה שתעבור את כל זה לבד."


"את כל מה?"


"תעשה לי טובה, דמיאן. אתה יודע בדיוק מה. לעזאזל, בן אדם, לאבד את האישה שאתה אוהב..."


"מפיך זה נשמע כאילו שמתי אותה במקום הלא נכון," אמר דמיאן, קולו שטוח וקר.


"אתה יודע שלא התכוונתי לזה ככה. זה רק שניקולו ואני דיברנו על זה ו – "


"זה כל מה שמעסיק אותך ואת ברביירי? רכילות כמו שתי נשים זקנות?"


הוא ראה את עיניו של לוקאס מצטמצמות. למה לא? דמיאן ידע שהוא מזלזל בדאגה של לוקאס, אבל לעזאזל עם זה. הדבר האחרון שהוא רוצה זאת סימפטיה.


"אנחנו דואגים לך," אמר לוקאס בשקט. "אנחנו רק רוצים לעזור."


דמיאן צחק צחוק מריר. הוא ראה את לוקאס ממצמץ ורכן אליו מעל לשולחן.


"לעזור לי להתגבר, אתה מתכוון?"


"כן, לעזאזל. למה לא?"


"הדרך היחידה שאתה יכול לעזור לי," אמר דמיאן בשקט, "היא אם תחזיר את קיי."


"אני יודע. אני מבין. אני – "


"לא," אמר בטון קר, "אתה לא יודע. אתה לא מבין. אני לא רוצה אותה בחזרה כדי להקל על העצב שלי, לוקאס."


"אז, מה – "


"אני רוצה אותה בחזרה כדי שאני אוכל להגיד לה שאני יודע בדיוק מה היא הייתה. שהיא הייתה – "


הגברים השתתקו כשהמלצר הופיע עם הוודקה השנייה של דמיאן. הוא הניח אותה והסתכל על לוקאס, שלקחה לו בדיוק שנייה כדי להנהן בהסכמה.


"עוד ויסקי," אמר. "שיהיה כפול."


הם המתינו עד שהוגש המשקה. ואז לוקאס רכן קדימה.


"תראה," אמר בשקט, "אני יודע שאתה מריר. מי לא יהיה? ארוסתך בהריון. נהג שיכור, דרך צרה..." הוא הרים את כוסו ולקח לגימה ארוכה. "זה חייב להיות קשה. אני מתכוון, אני לא הכרתי את קיי, אבל – "


"זאת הפעם השנייה שאתה אומר את זה. ואתה צודק. אתה לא הכרת אותה."


"טוב, אתה התאהבת, הצעת לה להתחתן ממש מהר. ו – "


"לאהבה לא היה שום קשר לזה."


לוקאס בהה בו. "לא?"


דמיאן השיב מבט. אולי זאת הוודקה. אולי זאת הדרך שבה הביט בו חברו הוותיק. אולי היה זה הזיכרון הפתאומי והלא מחייב של האישה מחוץ למסעדה, שפעם היה זמן שבו היה רוצה אותה ולא היה בז לעצמו בשל כך.


מי יודע מה הסיבה? כל מה שהוא ידע זה שנמאס לו להשאיר את האמת קבורה בתוכו.


"לא הצעתי לה להתחתן. היא עברה לגור איתי, כאן בניו-יורק."


"כן, אז – "


"היא הייתה בהריון," אמר דמיאן ביובש. "ואז היא איבדה את התינוק, או זה מה שהיא אמרה."


"למה אתה מתכוון?"


"היא מעולם לא הייתה בהריון." לסתותיו של דמיאן התהדקו. "התינוק היה שקר."


פניו של לוקאס החווירו. "לעזאזל, בן אדם. היא רימתה אותך!"


לו היה ולו רמז לרחמים במילים הללו, דמיאן היה קם על רגליו ויוצא. אבל לא היה. כל מה ששמע בקולו של לוקאס היה הלם, התמרמרות ורמז מבורך של כעס.


לפתע קולות הצחוק העמומים, נקישותיהן העדינות של השקת כוסות ושל הסכו"ם נשמעו פולשניות עד כאב. דמיאן נעמד, זרק כמה שטרות על השולחן והסתכל על לוקאס.


"קניתי דירה. זה רק כמה רחובות מכאן."


לוקאס קם על רגליו לפני שדמיאן הספיק לסיים את דבריו.


"בוא נלך."


ובדיוק אז, בדיוק שם, בפעם הראשונה מאז שהכול התחיל, דמיאן התחיל לחשוב שהוא יהיה בסדר.


שעתיים לאחר מכן ישבו שני הגברים זה מול זה בסלון הדופלקס של דמיאן בעל חמישה עשר החדרים. וודקה וויסקי פינו את מקומם לקנקן קפה שחור חזק.


הנוף מבעד לשלושת קירות הזכוכית היה מרהיב, אך איש מהגברים לא נתן לבו לכך. הנוף היחיד ששינה היה זה שסיפק דמיאן אל נשמתה של אישה נוכלת.


"אז," אמר לוקאס בשקט, "היית איתה לא מעט זמן."


דמיאן הנהן. "כל פעם שהגעתי לניו-יורק."


"ואז ניסית להשתחרר."


"כן. היא הייתה יפה. סקסית נורא. אבל ככל שהכרתי אותה... אני מניח שזה נשמע מטורף אבל זה היה כאילו היא לבשה מסכה ועכשיו היא מניחה לה להחליק."


"זה בכלל לא מטורף," אמר לוקאס בעגמומיות. "יש נשים שיעשו הכול כדי לתפוס גבר עם כסף."


"היא התחילה להראות צד שלא ראיתי לפני כן. היה אכפת לה רק מהרכוש, התייחסה לאנשים כאילו הם אבק. נהגי מוניות, מלצרים..." דמיאן לגם מעט מהקפה שלו. "רציתי לצאת."


"מי לא?"


"חשבתי פשוט לא להתקשר אליה יותר, אבל ידעתי שזה לא יהיה בסדר. להגיד לה שזה נגמר נראה כמו הדבר הנכון לעשות. אז התקשרתי, הזמנתי אותה לארוחת ערב." פניו התקדרו והוא קם על רגליו, פסע לעבר אחד מקירות הזכוכית והסתכל על העיר. "הוצאתי משפט אחד והיא התחילה לבכות. והיא אמרה לי שהיא בהריון ממני."


"האמנת לה?"


דמיאן הסתובב והביט בלוקאס. "היא הייתה המאהבת שלי כבר כמה חודשים, לוקאס. היית נוהג אותו דבר."


לוקאס נאנח וקם על רגליו. "אתה צודק." הוא נעצר. "אז, מה עשית?"


"אמרתי שאני אתמוך בה ובילד. היא אמרה שאם באמת אכפת לי מהילד שברחם שלה, הייתי מבקש ממנה לעבור לגור איתי."


"אלוהים אדירים, בן אדם – "


"כן. אני יודע. אבל היא הייתה בהריון עם הילד שלי. לפחות זה מה שהאמנתי."


לוקאס נאנח שוב. "כמובן."


"זה היה סיוט," אמר דמיאן, מזועזע. "אני מניח שהיא חשבה שעכשיו היא כבר יכולה לוותר לגמרי על ההצגה. היא התייחסה לצוות שלי כאילו הם עבדים, הוציאה סכום של שש ספרות בטיפאני..." לסתו התהדקה. "לא רציתי שום קשר אליה."


"בלי סקס?" שאל לוקאס ישירות.


"בלי. לא הצלחתי להבין למה בכלל שכבתי איתה מלכתחילה. היא חשבה שאיבדתי עניין כי היא בהריון." הוא גיחך. "היא התחילה לדבר על איך דברים היו שונים, אם היא לא הייתה..." דמיאן פסע לעבר השולחן שעליו היה מונח קומקום הקפה. בחצי הדרך לשם מלמל משהו ביוונית, חלף על פניו ובמקום זה פסע לעבר ארונית מעץ טיק ליד הקיר. "מה אתה שותה?"


התשובה העלתה חיוך על שפתיו של דמיאן. הוא מזג מנה הגונה של קורוואזיה לזוג גביעי ברנדי מקריסטל והושיט לו אחת. הגברים שתו. ואז דיבר שוב דמיאן.


"שבועיים אחרי זה היא אמרה לי שהיא הפילה את התינוק. הרגשתי – אני לא יודע מה הרגשתי. כועס, בגלל שאיבדתי את התינוק. אני מתכוון, אז כבר התחלתי לחשוב עליו כעל תינוק, אתה מבין? לא אוסף של תאים." הוא ניער את ראשו. "אחרי שהתגברתי על זה, מה שהרגשתי, למען האמת, הייתה הקלה. עכשיו נוכל לסיים את הקשר."


"רק שהיא לא רצתה לסיים אותו."


דמיאן צחק צחוק מריר. "אתה יותר חכם ממה שאני הייתי. היא נהיית היסטרית. היא אמרה שהבטחתי הבטחות, שהתחננתי שתחייה איתי."


"אבל זה לא נכון."


"בדיוק, לא הבטחתי. הדבר היחיד שהחזיק אותנו ביחד היה התינוק, נכון?"


"נכון," אמר לוקאס, אף שהתחיל להבין שהוא לא חייב לומר דבר. הסכרים נפרצו.


"נראה שהיא צנחה לייאוש. נשארה במיטה כל היום. לא אכלה. הלכה לרופא המיילד שלה – לפחות זה מה שהיא אמרה – ואמרה לי שהוא ייעץ לה להיכנס שוב להריון."


"אבל – "


"בדיוק. לא רציתי ילד, לא איתה. רציתי לצאת." דמיאן לגם עוד לגימה של ברנדי. "היא התחננה שאני אחשוב על זה שוב. היא נכנסה לחדר שלי באמצע הלילה – "


"היו לכם חדרים נפרדים?"


אור קר הפציע בעיניו של דמיאן. "מההתחלה."


"בטח. בטח. מצטער. התחלת להגיד – "


"היא הייתה טובה במה שהיא עשתה. אני חייב להודות. רוב הלילות דחיתי אותה אבל פעם אחת..." שריר קפץ בלסתו. "אני לא גאה בזה."


"גבר, אל תהיה קשה עם עצמך. אם היא פיתתה אותך – "


"השתמשתי בקונדום. זה שיגע אותה. "אני רוצה תינוק ממך," היא אמרה. ואז – "


דמיאן השתתק. לוקאס רכן קדימה. "ואז?"


"ואז," אמר דמיאן לאחר נשימה עמוקה ונשיפה ממושכת, "היא אמרה לי שהיא הרתה. שהרופא שלה אישר את זה."


"אבל הקונדום – "


"הוא ניקרע, היא אמרה, כשהיא – כשהיא הורידה אותו ממני–" הוא ניקה את גרונו. "לעזאזל, למה שאני אפקפק בזה? הדברים הארורים האלה באמת נקרעים לפעמים. כולנו יודעים את זה."


"אז – אז היא שוב הייתה בהריון."


"לא," אמר דמיאן ביובש. "היא לא הייתה בהריון. הו, היא עשתה את כל ההצגות. בחילות בוקר, גלידה וחמוצים באמצע הלילה. אבל היא לא הייתה בהריון." קולו התחספס. "היא מעולם לא הייתה. לא אז ולא אף פעם."


"דמיאן, אתה לא יכול להיות בטוח – "


"היא רצתה את השם שלי. את הכסף שלי." דמיאן צחק צחוק חנוק. "אפילו את התואר שלי, 'הנסיך', אתה ואני יודעים שזה שטויות שאבד עליהן כלח. היא רצתה הכול." הוא נשם נשימה עמוקה ואז הוציא אותה. "והיא שיקרה שהיא בהריון ממני כדי לקבל את זה."


"מתי גילית?"


"כשהיא מתה," אמר דמיאן ביובש. הוא רוקן את כוסו ושב ומילא אותה. "הייתי באתונה לרגל עסקים. התקשרתי אליה כל ערב כדי לשמוע איך ההריון מתקדם. אחר כך גיליתי שהיה לה מאהב ושהיא הייתה איתו כל הזמן כשלא הייתי."


"לעזאזל," אמר לוקאס בשקט.


"הם היו בלונג איילנד. דרך צרה ומפותלת על הצוק שלאורך החוף הצפוני. הוא נהג, שניהם שיכורים ומסטולים מקוקאין. הרכב עבר את מעקה הבטיחות. אף אחד מהם לא שרד." דמיאן הרים את מבטו מכוסו, עיניו קודרות. "דיברת קודם על אבל, לוקאס. אז, אני התאבלתי אז, לא עליה אלא על הילד שלא נולד... עד שעברתי על הניירות של קיי, קשרתי קצוות פרומים, ומצאתי מאמר שהיא גזרה מאיזה מגזין, הכול על סימפטומים של הריון."


"זה עדיין לא אומר – "


"הלכתי לפגוש את הרופא שלה. הוא אישר את זה. היא מעולם לא הייתה בהריון. לא בפעם הראשונה. לא בפעם השנייה. זו הייתה הונאה."


שני החברים ישבו ושתקו כשהשמש צללה מעבר לאופק. לבסוף לוקאס כחכח בגרונו.


"הלוואי שהיה לי משהו חכם להגיד."


דמיאן חייך. "גרמת לי לדבר. אין לך מושג כמה טוב זה עשה. שמרתי את הכול בבטן."


"יש לי רעיון. המועדון הזה שלי. זוכר? אני נפגש שם עם מישהו שמעוניין לקנות אותו."


"כבר?"


"אתה יודע איך זה בניו-יורק. המקום החם של היום זה הזבל של מחר." לוקאס הציץ בשעונו. "בוא איתי לעיר, תשתה קצת בזמן שאני עושה עסקים ואז נצא." הוא חייך. "ארוחת ערב במקום הזה ברחוב ספרינג. שני רווקים בעיר, כמו פעם."


"תודה, חבר. אבל אני לא אהיה חברה נעימה במיוחד הלילה."


"בטח שכן. ולא נהיה לבד הרבה זמן ." עוד חיוך מהיר. "לפני שתשים לב שתי יפיפיות ירחפו מסביבנו."


"אני מתנזר מנשים לזמן מה."


"אני יכול להבין את זה אבל – "


"זה מה שאני צריך עכשיו."


"אתה בטוח?"


דמותה של האישה עם העיניים הירוקות ושער הזהב עלתה נגד עיניו של דמיאן. הוא לא רצה להבחין בה, ודאי שלא רצה לזכור אותה...


"כן," אמר קצרות. "אני בטוח."


"אתה יודע מה אומרים על לעלות על הסוס שזרק אותך," אמר לוקאס בחיוך קטן.


"אמרתי לניקולו את אותו הדבר כמעט לפני שנה בלילה שהוא פגש את אייימי."


"ו...?"


"ו..." אמר דמיאן, "זאת הייתה עצה טובה בשבילו, אבל לא בשבילי. זה שונה."


חיוכו של לוקאס התפוגג. "אתה צודק. טוב, תן לי רק להתקשר לבחור הזה שאני אמור לפגוש – "


"לא, אל תעשה את זה. אני רוצה להיות לבד הלילה. רק לחשוב קצת, להתחיל להניח את הדבר הזה מאחורי."


לוקאס זקף את ראשו. "זה לא ביג דיל, דמיאן. אני יכול לפגוש אותו מחר."


"אני מעריך את זה אבל, באמת, אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו אחרי שדיברנו." דמיאן הושיט את ידו. "לך לפגישה שלך. ולוקאס – תודה."


"על לא דבר," אמר לוקאס וחייך. "אני אתקשר אליך מחר, כן? אולי נאכל יחד ארוחת ערב."


"הלוואי שיכולתי אבל אני טס בחזרה למינוס מחר בבוקר." דמיאן תפס את כתפיו של לוקאס. "תשמור על עצמך."


"גם אתה." לוקאס קימט את מצחו. דמיאן נראה טוב יותר מאשר לפני כמה שעות אך בעיניו עדיין נותר מבט רדוף. "הלוואי שהיית משנה את דעתך בנוגע להערב. תשכח מה שאמרתי על נשים. אנחנו יכולים ללכת למכון כושר. להרים קצת משקולות. לרוץ."


"אתה באמת חושב שלנצח אותך שוב יגרום לי להרגיש יותר טוב?"


"ניצחת אותי פעם אחת, לפני אלף שנה בייל."


"פרטי טריוויה."


הגברים צחקקו. דמיאן כרך את זרועו סביב צווארו של לוקאס כשפסעו לאיטם אל הדלת. "אל תדאג לי, רייס. אני הולך לעשות מקלחת ארוכה, למזוג לעצמי עוד ברנדי ואז, הודות לך, אני הולך לישון הלילה כמו שצריך בפעם הראשונה מזה חודשים."


הידידים לחצו ידיים. ואז דמיאן סגר את הדלת מאחורי לוקאס, נשען עליה והניח לחיוכו לפוג.


הוא אמר ללוקאס את האמת. הוא באמת הרגיש יותר טוב. במשך שלושה חודשים, מאז שקים מתה, הוא התחמק מהחברים שלו, מהמכרים שלו; הוא הקדיש כל רגע של ערות לעסקים בתקווה להיפטר מהכעס שלו.


מה הטעם לכעוס על אישה מתה?


או לכעוס על עצמו, על שהניח לה להונות אותו?


"אין טעם," מלמל דמיאן כשטיפס במעלה המדרגות אל חדר השינה שלו. "אין טעם בכלל."


קי עשתה ממנו צחוק. אז מה? אנשים שרדו אחרי דברים קשים יותר. ואם בעמקי נשמתו התאבל בצורה זו או אחרת על אובדן הילד שמעולם לא היה, ילד שמעולם לא ידע שהוא רוצה, טוב, גם עם זה אפשר להתמודד.


הוא בן שלושים ואחת. אולי הגיע הזמן להתמסד. להתחתן. להקים משפחה.


אלוהים אדירים, הוא השתגע?


אתה לא יכול להתחתן, להוליד ילדים בלי אישה. ואין שום סיכוי בעולם שהוא יתחתן בזמן הקרוב. מה שהוא צריך זה בדיוק את ההיפך.


לוקאס צודק.


התרופה הטובה ביותר למה שקרה לו הוא לאבד את עצמו לאישה. גוף רך ומזמין. פה להוט. אישה ללא מניע ניסתר, ללא תוכניות מעבר להנאה...


הנה שוב. אותה תמונה. האישה בעלת העיניים הירוקות ושער הזהב. לעזאזל, איזו הזדמנות הוא פספס! היא הסתכלה ישר אליו ואפילו אז, לכוד במצב רוח קודר, הוא ידע מה המבט הזה אומר.


הגברת הייתה מעוניינת.


האמת הפשוטה הייתה שנשים בדרך כלל היו מעוניינות.


גם הוא היה מעוניין – או שאולי היה מעוניין, אם הוא לא היה כל כך עסוק בלרחם על עצמו. מפני שלעזאזל, זה מה שזה היה. כעס, בטח, אבל עם מנה גדושה של כמה אני מסכן.


היה לו מספיק מזה בשביל חיים שלמים.


הוא יתקשר ללוקאס. יגיד לו שהתוכניות שלו ללילה נשמעו טוב אחרי הכול. ארוחת ערב, משקאות, זוג נשים יפות ואז מה אם אין להן עיניים ירוקות, שער זהב...


פעמון הדלת צלצל.


גבותיו של דמיאן התרוממו. מעלית פרטית הייתה הכניסה היחידה לדירה שלו. אף אחד לא יכול להיכנס אליה בלי אישור של השומר והאישור הזה היה צריך להגיע ישירות מדמיאן.


אלא...


הוא חייך. "לוקאס," אמר כשירד במהירות למטה. חברו הגיע אל הלובי, הסתובב ועלה בחזרה למעלה.


דמיאן הגיע אל הדלת הכפולה. "רייס," אמר בשמחה כשפתח אותן, "מתי התחלת לקרוא מחשבות? בדיוק התכוונתי להתקשר אליך – "


אבל זה לא היה לוקאס במבואת השיש.


זאת הייתה האישה. זאת שראה מחוץ לפורטופינו.


היפיפייה עם העיניים הירוקות שלא הצליח להוציא מראשו.