יום אחד מצאתי שני חברים. זוג כלבי פוינטר של הגנן קרפי. הם גרו בצריף הציידים שבחצר הטירה, ואמא הזהירה אותי לא להתקרב אליהם, וטענה שכלבים שונאים יהודים. שילד יהודי טוב לא משחק עם כלבים טמאים. אמנם לא ידעתי את פירוש המילה "טמאים", אבל הבנתי שאין טעם לשאול.
אולם למרות אזהרותיה של אמא ניסיתי להתקרב אל הכלבים ואהבתי לשחק איתם. יום אחד ראה הגנן את אחד הכלבים מלקק את פני וצעק בכעס, "לא!" הכלב התרחק ממני אך אני נעלבתי ופרצתי בבכי.
קרפי הזקן נבהל, חיבק אותי כמתנצל, ומאז הרשה לי לשחק עם הכלבים שלו. הרגשתי שהגנן מחבב אותי, אך נרתעתי מחיבוקו. לא הייתי רגיל לחיבוקים. אמא מעולם לא חיבקה אותי, אף שתמיד דאגה לי מאוד. גם אבא לא הראה לי סימני אהבה. להפך, הוא היה מעיר לי הרבה, "תראה איך אתה אוכל! כמו כלב!" או "האוזניים שלך מלוכלכות! המכנסיים קרועים!" שנאתי את ההערות האלה והעדפתי על פניהן את השתיקות הממושכות שלו.
לעומת הריחוק של הורי, לקרפי הייתה סבלנות רבה אלי, והוא תמיד ענה על שאלותיי. תוך זמן קצר ידעתי את שמות כל השיחים והעצים בגן הטירה. באחד הימים פגשתי את נכדתו אינגה, שגרה איתו בצריף שבחצר. היא הייתה צעירה ממני בשנה, אבל לא אהבתי לשחק אתה כי היא הייתה בוכה הרבה. קרפי הסביר לי, שאמא שלה עלתה לשמיים, לאחר שנפגעה בברלין מפצצה של האמריקאים. גם את זה לא הבנתי, אבל פניו של קרפי היו עצובות כל כך עד שלא היה לי נעים לשאול אותו. חוץ מזה לא אהבתי לשחק עם אינגה בבובות שלה, והעדפתי תמיד את חברת הכלבים. איתם לא היו לי בעיות.
אולם ערב אחד קרפי ביקש ממני דבר שלא יכולתי להסכים לו: באותו ערב הורי לא חזרו לטירה כרגיל, והוא הזמין אותי לישון בצריף שלו. המיטה ששכבתי בה הייתה נוחה, אבל על הקיר מאחוריה ראיתי דמות של אדם עירום תלוי על צלב ונוטף דם. ברחתי משם בבהלה, ומאז לא רציתי להיכנס לביתו.
כאשר סיפרתי לאמא מה שראיתי היא הסבירה לי שהאיש הצלוב שראיתי שמו ישוע, והנוצרים רואים בו את בן האלוהים. שהאדום שנוטף מגופו אינו דם אלא רק צבע. ועוד הוסיפה ואמרה שאותו ישוע הוא הָאָשֵׁם בכל הצרות שבאו עלינו היהודים. לא הבנתי איך דמות שתלויה על קיר יכולה לגרום לצרות, אבל אמא לא ענתה לשאלתי. כששאלתי את אבא הוא שלח בי מבט מקפיא וגם הוא שתק. בבכי מר ברחתי אל הכלבים, ורק איתם נרגעתי.
אהבתי להמציא משחקים לשחק בהם עם הכלבים. הייתי זורק אליהם כדור טניס והם תפסו אותו באוויר בפיהם והחזירו לי, כשהם מכשכשים בשמחה בזנבם. מדי פעם הייתי מחביא בשבילם פרוסות לחם, והם תמיד מצאו אותן. כך נעשינו חבורה מלוכדת ובלתי נפרדת. הורי בודאי ראו אותנו משחקים לא פעם, אבל הם היו עסוקים בעצמם ולא אמרו דבר. קיוויתי שהם שמחים שמצאתי חברים, אפילו אם אלה רק כלבים.
מעבר לחומת הטירה הגיע לאוזני לעיתים צחוק מהדהד וצהלת משחק של ילדים. אבל ידעתי שאסור לי לצאת אליהם, וכמובן שלא שאלתי שאלות. אבא לרוב לא היה בסביבה, ולאחרונה כאשר כבר הגיע הביתה שמעתי אותו מתווכח עם אמא, וידעתי שלשניהם אין פנאי בשבילי. כך הפכו הכלבים של קרפי הגנן ליצורים הקרובים אלי ביותר. יותר מאחים שמעולם לא היו לי. יותר מאבא ואמא. רק להם יכולתי לספר הכול, והם הקשיבו לי בסבלנות אין קץ.
בתחילה הייתי בא אל הכלבים למקום מגוריהם בצריף הציידים, אך לאחר זמן מה הרשה להם קרפי לשחק בכל תחומי הגן, ואפילו להיכנס אל תוך הטירה. הורי לא התערבו. כנראה שכבר לא היה אכפת להם מה אני עושה. ומאז היו הכלבים ישנים אתי במיטתי. הכלבה וולפי מצד אחד, הכלב אייזיק מצד שני, ואני, גרישה הקטן, באמצע. גם באוכל שלי הייתי מתחלק איתם, ונראה לי שהוא טעם לחיכם. גם הם הרשו לי לאכול מתוך הקערות שלהם, אך אני שנאתי את המזון שהוגש להם. לאחר זמן מה הגעתי למסקנה שאין לי, ההולך על שתיים, כל יתרון על פני הכלבים ההולכים על ארבע. בתחרויות הריצה שערכתי עם חברי אלה, הם תמיד השאירו אותי מאחור, כשכשו בשמחה בזנבם וחיכו לי בסבלנות של מנצחים. כך נמשכו חיי בגן העדן של הכלבים. לא הייתי בודד עוד, ולא דאגתי גם כאשר אבא ואמא אחרו לחזור בלילה מן העיר הגדולה.
