כמו ספרים רבים בסין העתיקה, גם הליה דזה נקרא על שמו של האיש שלו מייחסים את חיבור הספר. על האיש ליה דזה יו-קו - הוא ליה דזה, החכם ליה - אנחנו יודעים מעט. בספר ג´ואנג דזה (מסוף המאה הרביעית לפנה"ס) הוא מצטייר כדמות אגדית למחצה, "ליה דזה, שנע רכוב על הרוח..."
לעיני הקורא בספרו מצטיירת דמות של זקן חכם, אדם שהתמכר לתענוגות, נתפס לפאטליזם, אך ידע להתעלות ולסיים את חייו לא בייאוש, ולא בהבל הבלים, אלא בספקנותו המאושרת של הדאואיסט; האדם שידע את הנועם המפוכח של הגבול בין המציאות לחלום, את הפליאה המשועשעת אל נוכח תמורות החיים ואת העונג המעודן של מסעות הרוח.
הליה דזה הוא אחד משלושת הספרים הגדולים של הדאואיזם (האחרים הם ספר הדרך והסגולה המיוחס ללאו דזה, והג´ואג דזה) - שם כללי ביותר לזרמים במחשבה הסינית הקדומה שיצאו נגד המסורת וההיררכיה. בניגוד לשניים האחרים הוא כתוב, כמעט כולו, בלשון בהירה ויומיומית.
העניין שהדאואיזם מעורר במערב איננו ענין היסטורי שב"חזרה אל השורשים", אלא "זיקה שמתוך בחירה", משיכה למיזוג המופלא של מחשבה ספונטאנית וכתיבה רעננה, המאפיין את הדאואיזם במיטבו, ותחושה שכראיית עולם הוא אקטואלי, מעורר את הדמיון ומפרה את המחשבה. מוטב לפיכך לשכוח את הרגע ההיסטורי ואת העובדה שהספר נכתב בזמן מסוים ולקרוא את הספר כשם שקוראים סיפורים ושומעים מוסיקה ומתבוננים בתמונות.
עברית ופתח דבר: דן דאור