מתחילת גלגולו של האדם, בכל מסעי רוחניותו,תמיד מציפים אותו נחשולי דאגות וגלי אתגרים.
זרועות הניסיונות,ייסורי הגוף וחבוטי הנפש לופתים אותו בחוזקה.
בנקודה הפנימית ביותר, במקום עמוק שאין עמוק ממנו, מאחורי מעטפת הגשמיות, מסתתרת המחשבה.

המחשבה הצלולה, הברה, הזכה, היא נשמת חיות וליבת כל המחשבות,
ובה היכולת להאיר לאדם מחשכים, להנחותו, ללוותו, ומעל הכל, לרוממו.

בגיא צלמוות, על מזבח העקדה, וגם במכשול קטן ופשוט אפשר לבחור להתבונן, לראות בסוף כהתחלה ולטעום מטעמה של התקומה.
תקומתו של הרגע, תקומתה של הנפש, תקומת הדור.
ההבנה שגם מאפרה של אומה אפשר לגבל את קרן גאולתה.
נשמת המחשבה הוא סיפור בלשון המקורות על תקומות גדולות ועל תקומות קטנות, ועל משמעות חיי הרגע לעומת חיי נצח.