האם נשיא המדינה לשעבר משה קצב הוא אנס ומטריד סדרתי של עובדות הכפופות לו, כפי שטוענות המתלוננות נגדו, או שהוא אדם הגון, פוליטיקאי ומעסיק אבהי, שנרדף על לא עוול בכפו, כפי שטוען הוא עצמו? והאם היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, ועמו הפרקליטות כולה פעלו כיאות בניהול הפרשה, משלב החשדות הראשונים נגד הנשיא ועד למשפט עצמו?
תיק קצב / על הספר
בפרשת נשיא המדינה לשעבר משה קצב היתה, לכאורה, זירת פשע. היא הורכבה מהמקומות שבהם בוצעו לכאורה עבירות מין חמורות, שבגינן הוגש נגד קצב כתב אישום: לשכת נשיא המדינה במשכן נשיאי ישראל, לשכות שר התיירות בירושלים ובתל אביב, חדר מלון בירושלים. ואולם הספר "תיק קצב" מבקש לחקור "זירת פשע" שונה בתכלית – זירת ההתרחשויות שאירעו מהיום שבו נחשפה פרשת קצב ביולי 2006, שלושה ימים לאחר שקצב זימן אליו בבהילות את היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז. הספר מבקש לבחון, בראש ובראשונה, את מה שאירע ב"זירה משנית" זו – בהתייעצויות בלשכת היועץ המשפטי, בחדרי החקירות במשטרה, באולמות בתי המשפט, בחדרי ההתייעצויות של השופטים, ובפגישותיהם של הסנגורים ויועצי התקשורת של הנאשם.
לא ניתן לספר את סיפורה של החקירה מבלי לספר גם את סיפור החשדות הפליליים נגד הנשיא לשעבר, העומדים במוקד משפטו. עם זאת, הספר איננו מבקש להיכנס בנעליו של בית המשפט, להרשיע את קצב או לזכותו במקום השופטים, או להשפיע על מהלך המשפט ותוצאותיו. במקום זאת, הוא מבקש לבחון במבט ביקורתי את האופן שבו טיפלו רשויות אכיפת החוק בפרשה הפלילית שבמרכזה עמד האזרח מספר אחת בישראל, נשיא המדינה. אם פרשת קצב משמשת מקרה מבחן בשאלה האם בהליכים פליליים נגד אנשי ציבור בכירים נשמר עקרון השוויון בפני החוק, שמטרתו השלטת החוק בקרב אנשי השלטון – הרי שבמבחן זה מערכת אכיפת החוק, על כל שלוחותיה, כשלה. גלגולה של הפרשה מעיד על הקושי שבו נתקלים המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט באכיפת החוק על בכירים נשואי פנים. פעמים רבות זכה תיק קצב לטיפול ייחודי, חריג, שונה מדרך הטיפול הרגילה והמקובלת. עקרון השוויון, שלפיו חוק אחד לפשוטי עם ולשועי ארץ, כמעט נשכח. מערכת אכיפת החוק בישראל, כך נראה, איננה מסוגלת להתמודד כראוי עם תיקים פליליים "מטלטלים" שבמרכזם חשוד מצמרת המערכת הפוליטית. היא איננה מצליחה לעכל תיקים שכאלה והיא נשנקת ונחנקת, עד שהיא פולטת אותם מתוכה בתום טיפול מעוות. פרשת קצב מספרת אפוא סיפור גדול יותר מעצם השתלשלות המהלכים בתיק המסוים הזה. סיפור זה מהווה אמירה על מצבה של מערכת אכיפת החוק, ובמידה מסוימת גם על מצבה של החברה הישראלית.
לא רק התנהלותן של רשויות האכיפה, ובראשן היועץ המשפטי לממשלה, ראויות לבחינה ביקורתית מעמיקה, מעין "משפט הציבור"; גם הנשיא עצמו ראוי לבחינה כזו, מתוקף תפקידיו הציבוריים רמי המעלה. ההליך הפלילי הפורמלי נגדו איננו מייתר את הצורך בבחינה ציבורית, בכלים עיתונאיים, של התנהלות הנשיא לשעבר. נבחרי ציבור ראוי שיעמדו גם למשפט הציבור.
הסיקור התקשורתי הרב של הפרשה חידד את הפער בין אמת עובדתית לאמת משפטית, כלומר – בין מה שאירע במציאות, שאותו איש איננו יכול לדעת בוודאות מלבד מי שנכחו במקום בעצמם, לבין מה שניתן להוכיח באמצעות ראיות בבית משפט מעבר לספק סביר. מגבלותיה של האמת המשפטית ניכרות היטב בפרשת קצב. עדויותיהן של רוב הנשים שסיפרו על עבירות מין שביצע בהן לטענתן לא תורגמו לסעיפים בכתב האישום נגדו, בשל התיישנות. ספקות באשר ליכולתה של התביעה להוכיח את אמיתות תלונותיהן של יתר הנשים שהעידו נגדו – אף שחוקרי המשטרה ואנשי הפרקליטות האמינו שהן דוברות אמת – הובילו לסגירת התיק בעניינה של המתלוננת הראשונה, א' מבית הנשיא, ולחתימת עסקת טיעון מקילה עם קצב, שעליה נאבק היועץ המשפטי בבג"ץ ושאותה ביטל קצב בסופו של דבר. ראיונות ונאומים של כל המעורבים בפרשה ושורת מניפולציות וספינים תקשורתיים גרמו לדיון הציבורי בפרשה להיראות כזירה של האשמות הדדיות, פיסות מידע ושמועות מרושעות שלא ניתן לגזור מהן מסקנה חד משמעית.
כתיבת הספר החלה סמוך למועד שבו אישר בג"ץ את הסדר הטיעון שעליו חתמו היועץ מזוז והנשיא קצב והסתיימה עם תחילת משפטו של קצב. אף שהפרשה המשפטית טרם הגיעה לסיומה, והספר יוצא לאור לפני פרסום הכרעת דינו של בית המשפט הדן באישומים נגד קצב, הספר מבקש לספר סיפור שלם, שתחילתו בחקירה פלילית וסופו במשפטו של הנשיא לשעבר. הספר איננו מסמך משפטי, באשר הוא מבקש לדבוק במידת האפשר באמת העובדתית ובחשיפת מגבלותיה של האמת המשפטית. בעת התחקיר לצורך כתיבת הספר נפגש המחבר עם עשרות מהמעורבים בפרשה, כולל שחקניה הראשיים, וזכה לשיתוף פעולה מלא הן מצד היועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, והן מצד הנשיא לשעבר, משה קצב. לצד ראיונות ושיחות רקע, חייב התחקיר גם איסוף מסמכים רבים, המהווים את ה"תשתית הראייתית" שעליה מתבסס הספר. אלה כוללים הן "מקורות גלויים", כגון עתירות לבג"ץ, פסקי דין, הודעות לעיתונות ומכתבים של עורכי הדין, והן "מקורות סמויים", הכוללים גם חומרי חקירה שאספה המשטרה בפרשה. התחקיר הוביל לחשיפת שורה של גילויים חדשים, השזורים בספר לכל אורכו.