פה מפוחית שר בשני קולות אתה קיום האנושי, זה המנוכר וזה מעורר ההשתאות. המשורר פיני רבנו שאלוהיו אבד לו, נותר בעולם ריק משכינה, ששיריו מהדהדים בו. נפלאות הנפש האנושית, לשיטתו, אינן תולדה של תפישה תיאולוגית, אלא פועל יוצא של יכולתה להעמיד את האדם במרכז על אף אפסיותו ולהפיח בו חדוות יצירה.
נפילת אביו במלחמה והטראומה הצבאית שעבר, גורמות למשורר לבכות את הנטייה הטבעית של האדם למלחמה ולהרס. בשירתו עולות הזוגיות והתשוקה לאיחוד כמענה לסבל האנושי, אולם מענה זה חלקי ומעורר תסכול בשל החיץ הטבעי הקיים בין אדם לאדם. הפתרון השלם עבורו הוא השירה הנחווית כנחמה הגדולה, כפי שמבוטא בשיר "אני ילד".

אני ילד

אני ילד
שהלך לאיבוד
בגן הזה.
אבל אני יודע
שפעם יבוא שיר שקראתי
או שיר שאקרא
ויקח אותי ביד
בחזרה לביתי.

שם הספר
שתי וערב דו-שיח של שירים
באתי זר באתי עד לכאן
בסוף כל השירים באים אל האוזן למות
בין היש לבין האין