“אני רוצה לכתוב, אבל לא מצליחה לקרוא ספרים.
ויש לי כל כך הרבה בהמתנה, וכולם נהדרים.
למרות שבעצם עד שלא אקרא אותם לא אוכל לומר זאת בוודאות,
כי אז, בעצם, לחוות הדעת ולקריאה אין יותר מדי משמעות.
אבל כשהדעת לא מרוכזת, מתבדרת ומתפזרת
(ולמה היא ככה זו כבר אופרה אחרת),
זה לא הוגן לקרוא ספר שמישהו עמל על כתיבתו,
וזה "בזבוז של זמן" עוד לפני שבכלל התחלתי אותו.


מחסום כתיבה זה דבר מוכר ושכיח,
שקורה לכולם, גם לכוכב הכי מבטיח.
אבל במחסום קריאה לא יצא לי להיתקל יותר מדי.
אולי נשות "מחסום ווטש" הטילו איזו קללה עלי?
(נא להתעלם מהעקיצה הימנית הישירה.
הזכרתי אותן רק כי הן סגרו לי שורה.)


ואז נזכרתי בספרי החתולים שלי, ספרי השונראים,
ולחזור אליהם זה תמיד נחמד, משובב, מהנה ונעים.
הם מצוירים, מחורזים, שובביים, צבעוניים ועליזים,
וכדי לקרוא אותם לא צריך להיות יותר מדי מרוכזים.
ומי כמו השונראים יכול לעזור לי להרים את המחסום?
אז התפקדו נא כל השונראים, וגשו נא הלום!


ג'וליה דונדלסון ואקסל שפלר הם צמד חמד שנון ויצירתי,
שחתומים על רב המכר המקסים וההורס "טרופותי".
והם כתבו על "מתיתיהו ומיאו", ולפחות על פי סימניה,
אף אחד לא קרא אותו, אבל זו בכלל לא בעיה.
כי לי יהיה הכבוד לכתוב את הסקירה הראשונה אי פעם,
אם תאהבו אותה או לא? זו כבר שאלה של טעם.
אבל הספר הוא מקסים וחמוד והציורים כל כך יפים,
ולכבוד דונדלסון ושפלר, גם השונראים עפים.


מתיתיהו הוא נגן רחוב, ומיאו הוא... שלושה ניחושים.
כלב? לא. פיל פילון? לא. מיאו הוא חתול מרשים.
הם מלאי שמחת חיים, מנגנים ברחוב ושרים,
ואוספים מטבעות בכובע, לא משהו שיעשה אותם עשירים.


יום אחד החתול מיאו יצא לו לטיול קטן בגן,
בדרך הוא פגש חתולה, ופה התחיל הבלגן...
כי בינתיים מתיתיהו נשדד ע"י גנב מוג לב וחסר בושה,
וכשמתיתהו רדף אחריו הוא נחבל, אבל זו לא הייתה פציעה קשה.
ובכל זאת לבית החולים מתיתיהו חיש מהר הובהל,
ובינתיים מיאו חזר ולא מצא אותו, והיה חסר אונים ואומלל.


ואקסל שפלר צייר את מיאו העצוב באופן כל כך מוצלח,
שמי שלא נעצב למראהו, כנראה יש לו לב מפח.
לא יכולתי להפסיק להסתכל על מיאו המסכן והכל כך עצוב,
ונורא נורא קיוויתי שבעמוד הבא מתיתיהו כבר ישוב.
(יש סרט נהדר בשם "האצ'יקו" על כלב שמחכה בתחנת הרכבת לבעליו גם לאחר מותו,
והציור של מיאו הבודד והמסכן שמחכה ומחכה מאוד הזכיר לי אותו.)


כעבור יומיים-שלושה של בדידות, דאגה ורעב,
החברה של מיאו מצאה אותו שפוף ושמוט זנב.
היא הזמינה אותו לבוא לגור איתה בביתה החם,
ולמיאו המסכן לא הייתה ברירה אז הוא עבר איתה לשם.


עבר שבוע, מתיתיהו התחזק וחזר לפינת הנגינה,
אך אבוי! גם אין מיאו וגם להקה אחרת תפסה לו את הפינה.
אז מתיתיהו נאלץ למצוא לו מקום חדש,
וזה כמובן סיכל את סיכויי האיחוד המחודש.


ומיאו, למרות שחי חיים טובים ומאושרים,
הוא חתול נאמן ואוהב שלא שוכח חברים.
הוא המשיך לחזור למקום שבו ניגנו הוא ומתיתיהו,
אך מתיתיהו לא שם. איה הוא? יילל בעצב מיאו.


ומיאו היה אמנם עצוב, אבל עדיין חתול רב און ותעלולים,
ולכן נולדו לו ולחברתו בת גרב שלושה חתלתולים.
האחד זהו, השנייה זוהי, והשלישי הרי הוא זיו החביב,
שהיה הכי דומה למיאו, גם ביללותיו, והיה הכי מזניב.


זהו וזוהי מצאו להם משפחות מאמצות חמות,
אך את זיו הקטן איש לא רצה בגלל יללותיו הרמות.
אז זיו הקטן נשאר עם הוריו, מיאו ובת גרב,
והם טיפלו בו יפה כל הזמן, מבוקר ועד ערב.


אבל מיאו, שהיה כבר אבא, לא שכח את מתיתיהו,
והמשיך לחפשו בכל מקום, היכן הוא? מיאוווו!
עד שיום אחד שמע צליל נגינת גיטרה מאוד מוכר
ומצא את מתיתיהו! הו הו, איזה אושר, כה נהדר!
וזיו הקטן הצטרף למתיתיהו ומיאו והם היו לשלישיה מזמרת.
וזהו סוף הסיפור. ספר מעולה! זאת השורה הסוגרת.



(=^.^=) (=^.^=) (=^.^=) (=^.^=) (=^.^=) (=^.^=) (=^.^=) (=^.^=)


שיר תודה קטנטן

מתיתיהו ומיאו שרים ומודים לכל מי שאהב,
גם למי שאהב בשקט וגם למי שהתאמץ וכתב.
כי עכשיו הם במקום הזה של הביקורות שאוהבים,
איך הם הגיעו לשם? באשמת הכוכבים :-)

ושונרא החתול כל הזמן אומר,
שעל כוכבים הוא מוכן לוותר,
כי רייטינג ולייקים זה לא הקטע שלו,
חשובות לו המילים, גם אם נהניתם וגם אם לא.

אז שונרא החתול ינצל את הבמה,
כדי לספר למי שעדיין לא שמע,
ולאלו שמשום מה עדיין לא יודעים,
שבשבוע הבא יתקיים מפגש במודיעין.
אז אם אתם כבר פה, תנו עוד לחיצה.
לא על הכוכב, אלא על הקישור לקבוצה.

http://simania.co.il/group.php?groupId=1750

(את כל הפרטים על המפגש אפשר לקרוא בדף הקבוצה)”