“הספר "מידוויי" מאת קפטן מיצואו פושידה וקומנדר מאסאטאקה אוקומיה (הוצאת מערכות, 1981) תיאר את הקרב הימי הגדול במלחמת העולם השנייה בין היפנים לאמריקנים, שהיווה את נקודת מפנה במערכה על האוקיינוס השקט. הצלחת הצי האמריקני בקרב בלמה למעשה את התפשטות העצמה היפנית והנחיתה מכה אנושה על הצי הקיסרי היפני. ייחודו של הספר בכך שתיאר את האירועים, ובכלל זה התקפת הפתע המוצלחת על הצי האמריקני בפרל־הארבור ב־7 בדצמבר 1941 וקרבות נוספים, מ"הצד השני של הגבעה" (אם לשאול משם ספרו המפורסם של לידל־הארט), מנקודת מבטם של היפנים עצמם.

"המחבר העיקרי, קפטן פושידה, היה קצין מצטיין בזרוע האוויר של חיל־הים. עם תחילת מעשי האיבה היה מפקד כנף בכיר בכוח המשימה של נושאות־המטוסים, שהיה, למעשה, כוח־המהלומה העיקרי של חיל־הים היפני. בתפקידו זה הוביל את התקפת־האוויר על פרל־הארבור, וכן גם מהלומות אוויריות נוספות אותן ביצע כוח־משימה זה. בכל המבצעים הצטיין, והפגין יכולת מעולה. קפטן פושידה נכח בקרב מידוויי מתחילתו ועד סופו על סיפון נושאת־המטוסים "אקאגי", אניית־הדגל של כוח נאגומו. מיד אחרי הקרב הועבר לתפקיד מדריך במכללת המלחמה של חיל־הים, כשמשימתו המיוחדת לחקור את הקרב ולהכין דו״ח בהסתמך על כל הדוחות האפשריים, רשמיים ופרטיים גם יחד " (עמוד 15). שותפו, קומנדר אוקומיה, לחם בקרב כקצין מטה בנושאת־המטוסים הקלה "ריוג׳ו".

כבר ב־1921, כתבו המחברים, "הציג הצי לפני קציניו לעתיד את הדוקטרינה ש"האויב הפוטנציאלי הוא אמריקה" שבו ושיננו באוזנינו שהצי מצדד בהתפשטות דרומה, ושפירושה של התקדמות זו הוא התנגשות עם ארצות־הברית" (עמוד 27).

אדמירל איסורוקו יאמאמוטו, המפקד היפני העליון בים, היה "מודאג בראש ובראשונה מהאיום הפוטנציאלי הגלום בכוחות הצי האמריקני החזקים שהיו מרוכזים באיי האוואי. אם, כפי שחזה מטה חיל־הים, יהיה מרבית הכוח הימי של יפן עסוק בפלישה לאזור הדרום טרם שהכוחות האמריקניים ישותקו לפחות זמנית, צפה אדמירל יאמאמוטו סכנה חמורה מכל שארה"ב עלולה לתקוף במערב האוקיינוס השקט לפני שחיל־הים היפני יוכל להיערך־מחדש כדי לקדם התקפה כזו. הוא סבר אפוא שכדי למנוע את הסכנה הזו, חיוני לגמרי להכות את צי ארה"ב באוקיינוס השקט, ובעת־ובעונה־אחת לנהל את המבצעים בדרום" (עמוד 35).

בסיכום אחרון, קבע יאמאמוטו, "יוכרעו ההצלחה או הכישלון של האסטרטגיה שלנו באוקיינוס השקט על־ידי השאלה אם נצליח להשמיד את צי ארצות־הברית, או ביתר דיוק את כוחות־המשימה של נושאות־המטוסים שלו" (עמוד 71).


ההחלטה לתקוף במידוויי התקבלה לאחר הפשיטה האווירית שביצעו לוטננט־קולונל ג׳יימס דוליטל מחיל־האוויר האמריקני ואנשיו ב־18 באפריל 1942. "בעוז ותושייה האופייניים ל"יאנקים", הצליח האויב, ככל הנראה, לפתח אמצעים להזנקת מטוסי יבשה כבדים מנושאות־מטוסים, והוא השתמש בתחבולה זו כדי לחדור בעד מערכת ההגנה היפנית" (עמוד 78).

התכנית המקורית הייתה שמפציצים מסוג 25־B ימריאו ממרחק של כ־500 מיילים מהחוף היפני ויתקפו בלילה. בפועל, הכוח הימי האמריקני התגלה ודוליטל ואנשיו המריאו מנושאת־המטוסים "הורנט" ותקפו ביום. כאשר "השליכו טייסיו של דוליטל את פצצותיהם על טוקיו ועל ערים יפניות אחרות" (עמוד 80), הם גרמו למטכ"ל היפני להכריע בשאלה האם לתקוף במידוויי ולבקש קרב ימי מכריע.

מפקד הצי, אדמירל יאמאמוטו בחר לשים דגש בתכנית המבצע על אוניות־המערכה ולא על יכולות הכוח האווירי, על אף שנחשב לפטרון של טייסי הצי היפני ולמי שהאמין יותר מכל מפקד בכיר אחד בפוטנציאל הגלום בהם (ולראייה האופן שבו בוצעה תקיפת נמל פרל־הארבור). "ייתכן שיאמאמוטו עצמו לקה בנטייה האופיינית ליפנים לדבוק בעבר. או שמא התברר לו שהקונספציות הישנות קבועות כה עמוק עד כי לא יהיה בכוחו להכניס בן־לילה שינויים קיצוניים" (עמוד 86).

נהוג לומר, כתבו המחברים, "שהמלחמה מורכבת משרשרת של שגיאות הנעשות על־ידי שני הצדדים, וכי הניצחון נופל בחלקו של הצד השוגה פחות. אין ספק שאדמירל יאמאמוטו ופקודיו שגו כהנה וכהנה, כולל שגיאות כאלו שקשה לנו למצוא להן הסבר הגיוני. אך במקום להאשים, חשוב שנהרהר בלקח שניתן ללמוד משגיאות אלה, ומן התבוסה שבאה בעקבותיהן" (עמוד 86).

משחקי המלחמה ששיחקו היפנים כהכנה לקרב, לא דימו את המציאות וניכר שמנהליהם חבשו "משקפיים ורודות". קשה למצוא, כתבו המחברים, "דוגמה מוחשית יותר לחוסר המחשבה ולשחצנות המטופשת מאשר הגישה שאפיינה את משחקי המלחמה בעת ההכנות למבצע מידוויי. כאשר (לאחר קביעת חוקי המשחקים) נרשמו תשע פגיעות של האויב ושתי נושאות־מטוסים יפניות הוטבעו בעקבותיהן, צומצמו התוצאות הללו באופן שרירותי" (עמוד 237). פושידה גם האשים את אדמירל צ׳ואיצ׳י נאגומו, מפקד כוח המהלומה הראשון של נושאות־המטוסים, בהיותו פאסיבי וחסר יוזמה ובכך שסירב להקשיב לאזהרות קציני המטה שלו.

בפועל, "דיווחים אמריקניים שפורסמו לאחר המלחמה מבהירים היטב שצי ארה"ב באוקיינוס השקט ידע על תכנית הפלישה של היפנים למידוויי כבר לפני שכוחותינו יצאו לדרכם מהנמלים ביפן. כתוצאה מהישג מדהים של המודיעין האמריקני, הצליח האויב לפענח את הקוד העיקרי שהיה אז בשימוש בצי היפני. כך למד האויב על כוונותינו כמעט ברגע בו אנו עצמנו החלטנו עליהן" (עמוד 132).

בעת שהצי היפני שט לעבר האי מידוויי, כתבו המחברים, מפקד צי האוקיינוס השקט האמריקני, אדמירל צ׳סטר נימיץ ואנשיו, "שאנו האמנו שלא ידעו דבר ולא היו מוכנים, ידעו למעשה על כוונותינו והמתינו בכוננות מלאה לתקוף בבוא העת" (עמוד 135).


בקרב, ב־4 ביוני 1942, נעו לקראת מפגש שני הציים, היפני בפיקוד אדמירל צ׳ואיצ׳י נאגומו, והאמריקני בפיקוד אדמירל ריימונד א׳ ספרואנס. היה ברור שהניצחון יהיה בידי הצי שיחשוף ראשון את כוח האויב, יתקוף אותו וישמידו. "אדמירל ספרואנס, שפיקד על הכוח האמריקני, תכנן להנחית את המהלומה הראשונה כאשר נושאות־המטוסים שלנו קלטו ותדלקו את מטוסיהן השבים ממידוויי. ההמתנה להזדמנות הפז באה לבסוף על שכרה. הטרף נמצא בהישג יד, והצייד ארך־הרוח נהנה מכל היתרונות" (עמוד 171).

בהקדמה לספר כתב האדמירל ריימונד א׳ ספרואנס, שפיקד בקרב על כוח־המשימה שכלל את נושאות־המטוסים "אנטרפרייז" ו"הורנט", כי "הצלחתנו בקרב מידוויי הושגה בעיקר הודות למודיעין המעולה שאפשר לנימיץ למצות את מלוא כשרונו" (עמוד 12). כשרון זה, בא לידי ביטוי במנהיגות שהייתה "נועזת אמיצה וחכמה. הוא הזעיק את כוחות־המשימה 16 ו־17 מדרום האוקיינוס השקט וללא כל שהיות הציבם בעמדת מארב מצפון־מזרח למידוויי. הוא פרס את הצוללות שעמדו לרשותו מצפון־מערב לאי. הוא חיזק את הגנת האי עצמה בחיילי "מארינס", ארטילריה ומטוסים, ושיגר מערכת חיפושים אל מעל לאזוריו החיוניים. הוא גם שיגר כוחות לאיים האלאוטיים" (עמוד 13).

ספרואנס, שעשה את עיקר תפקידיו כמפקד בספינות שטח, קבע כי "המחברים זוקפים לזכותנו (בלא הצדקה) את העובדה שהיטבנו לבחור את עיתוי ההתקפה על נושאות־המטוסים היפניות, כשהללו היו בעמדה של חולשה – סיפוני ההמראה היו עמוסים מטוסים מתודלקים, חמושים ומוכנים לפעולה. לאמיתו של דבר כל שאני יכול לזקוף לזכותנו באותה עת הוא תחושה חריפה של הצורך בהפתעה" (עמוד 11). לדבריו היה לו ולאנשיו רצון עז "לפגוע בנושאות־המטוסים של האויב בכל כוחנו, ומוקדם ככל שיכולנו להגיע אליהן" (עמוד 12).

בשיאו של הקרב, סיפר ספרואנס, "גיחת הסיור ששלח האדמירל פלצ׳ר אחר הצהריים מן ה"יורקטאון" איתרה ה"היריו" ודיווחה עליה; לאחר מכן נפגעה ה”יורקטאון" בשתי פגיעות טורפדו בהתקפה השנייה של מטוסים שהמריאו מ"היריו" ולבסוף הכו המטוסים של "אנטרפרייז" ו"הורנט" ב"היריו" מכה ניצחת" (עמוד 12).

פושידה, שהוצב על נושאת־המטוסים "אקאגי", תיאר את הרגע בו תקפו אותה מטוסי הצי האמריקני בהובלת סגן ריצ׳רד בסט: "נשאתי את עיני וראיתי שלושה מטוסי אויב שחורים צוללים לעבר הספינה שלנו. אחדים ממקלעינו הספיקו לירות כמה מטחים עצבניים לעומתם, אבל כבר היה מאוחר מדי. הצלליות הגדולות של מטוסי־הצלילה אמריקניים מדגם "דונטלס", הלכו וגדלו, ועד מהרה שוחררו מכנפיהם כמה עצמים שחורים. פצצות! הן באו היישר אליי! אינסטינקטיבית השתטחתי על הסיפון, וזחלתי אל מאחורי מחיצת עמדת הפיקוד" (עמוד 174). תחילה, סיפר פושידה, "הגיעה לאוזני הצווחה המפחידה של מפציצי־הצלילה, ולאחריה נשמע כל הנפץ של פגיעה ישירה. הבזק מסנוור ולאחריו התפוצצות שנייה חזקה בהרבה מן הראשונה" (עמוד 174).


באפילוג של הספר נכתב כי "ההיסטוריון הימי האמריקני הנודע פרופסור סמואל א' מוריסון מגדיר את ניצחון כוחות ארצות־הברית במידוויי כ"ניצחון של מודיעין". המחבר מצטרף בהחלט לדעה זו, שכן אין כל ספק שהגילוי המוקדם של תכנית ההתקפה של היפנים היה הסיבה היחידה הבולטת והמידית לכישלון היפנים. כפי שזה נראה מהצד היפני, הצלחת המודיעין האמריקני פירושה היה כישלון לצד שלנו – כישלון בנקיטת האמצעים המתאימים לשמירת סודיות תכניותינו. אילו נשמרה כוונתנו לפלוש למידוויי באותה סודיות בה נשמרה תכנית ההתקפה על פרל־הארבור הייתה תוצאת הקרב עשויה להיות שונה" (עמוד 224).

אך יש לציין כי "משגה נוסף היה אי־שימת דגש ביעד המרכזי של המבצע – השמדת צי האויב" (עמוד 226). הצי היפני הניח שיצליח לפלוש לאי בטרם יגיע לזירה הצי האמריקני, "אך אין ספק שהיה עליו להתכונן לאפשרות ההפוכה" (עמוד 226).

בסופו של דבר, קבעו, "הסיבה השורשית למפלה היפנית, לא רק בקרב על מידוויי אלא במלחמה כולה, נעוצה עמוק באופי הלאומי היפני" (עמוד 237). פושידה ואוקומיה כתבי כי "כאומה, חסרות לנו הבגרות הנפשית וההתניה הדרושה כדי לאפשר לנו לדעת מתי ומה להקריב, כדי להשיג את יעדנו העיקרי" (עמוד 238).

היפנים ידעו שעליהם לנהל מלחמה קצרה, ושלאחר הפעלת כוח מוצלחת שתשלול מהאמריקנים את היכולת לפעול ביעילות באוקיינוס השקט, עליהם לחתור להסכם. אחרת, ידעו, נוכח יחסי הכוחות, יצליחו האמריקנים להתאושש (כפי שאכן קרה) ויביסו אותם. את היפנים דירבנה העובדה שאמריקנים תקפו, בפשיטת דוליטל, את עריהם המרכזיות (ויש דמיון למצבה של ישראל). אולם למרות הבנות אסטרטגיות אלו, הסגירות הקוגניטיבית, הדוגמטיות המחשבתית (שלא לומר עריצות) של הקצונה הבכירה והדבקות בקונספציות ובתפיסות הפעלה מבצעיות שעבר זמנן, הוליכו את היפנים לכישלון, אף שהיה בכוחם לנהל מלחמה אחרת, מוצלחת פי כמה. גם לנו בישראל יש מה ללמוד מכך.”