בספר הזה, שהוא פרי מחקרים בתולדות האמנות לסגנונותיה, נעשה ניסיון להציע מעין מורפולוגיה של הפיסול האיטלקי של ימי הביניים והרנסנס.
המחבר מבקש להציג דוגמאות חדשות לגישה הצורנית לחומר. אבל יצירת האמנות נתפסת כאוייבקט שהאמן צר את צורתו, ועל ידי הצורה האמן מביע את תפיסת העולם שלו, את רעיונותיו, ואת הבנת משימתו. כלומר מבדיקת הצורות מתגלים גם הסגנון וגם הרעיון של יצירת האמנות.
בספר יוחד פרק לסוגים ולסוגות ולתפקידים הבסיסיים של יצירות הפיסול - הפיסול הכנסייתי הדתי, הפיסול של מצבות הקברים, והפיסול החילוני. פרק אחד יוחד לתבליט בימי הביניים וברנסנס. עוד פרק יוחד לפסל היחיד ולפיסול הקבוצתי - הפסל בזיקתו אל הבניין ואל החלל הפתוח; פיסול בהיקף מלא; כיווני צפייה; "שיפוט העין": הפיסול כתופעה אופטית; הקומפוזיציה של הפסל ושל הפסל הקבוצתי. הפרק האחרון עניינו בתפיסה ישל יצירת הפיסול - "השפה הפלסטית"; אור וצבע. בפרק הסיכום הקצר נידון הפיסול האיטלקי לעומת אסכולות אמנות בארצות שמעבר לאלפים.