“בקורת על ספרו של מיכאל רייך "בקצה השמש המתהווה"/ יהודית מליק-שירן

פורסם בכתב העת "על הדרך" – גליון מס' 7. (אוקט' 2010 )

בקצה השמש המתהווה ספרו השני של מיכאל רייך בהוצאת "קורות", הוא כמתכונת ספרו הראשון. שבעה שערים יש בספר: ששה מתוכם שירים והשער השביעי עוסק בפרוזה. אך בשונה מהספר הראשון המשורר מתייחס לשני נושאים עיקריים ומתעמת איתם. עולמו של המשורר, עולמה של היצירה והיחס ביניהם. שירת המחאה הנוקבת שלו מעוררת דילמה מוסרית לחיים בארץ הזאת. האמנם, בקצה השמש המתהווה יוכלו שני עמים להפסיק להלחם זה בזה ולהתחיל לחיות? בסוגיה זו אנסה לענות מתוך שבילי שיריו של רייך. " אִישׁ עוֹד לֹא רָשַׁם/ תָּוִים בְּדָם/ וְלֹא הִלְחִין/ קוֹלוֹת שֶׁל בֶּכִי "(עמ'64). בשיר אחר מחדדת הסוגיה הזאת עוד יותר:" מִי יְשׁוֹרֵר/ שִׁיר תְּהִלָּה לְזֵכֶר חַיָּלִים עוֹלִים" (עמ'50).
מציאות ישראלית מתהווה בארץ המובטחת עם גווניה וקולותיה הפועמים בתוכה ורוחשים סביבה. ועם לא די בכך גשם של אירועים ניתך עלינו מכל צד ואנו ממשיכים בשגרה אדישה ולא מתפשרת. האם זו חוסנה של הארץ הזאת שעיני העולם נישאות אליה והיא מתהדרת בלאומיות יהודית מתריסה?
"בְּרוֹם עָבִים מוּל פְּנֵי שִׁמְשָׁם/ אַף בְּלִבָּם מִשְׁאֶלֶת/ רְאוֹת דּוֹדִים /לֶטֶּף פָּנִים וְלוּ כְּזַיִת, / אֲבָל עֶדְרֵי עָנָן/ חִוְּרִים מִפַּחַד מַאֲכֶלֶת/ וְכָךְ אֵלֵי קִצָּם יִפְלוּ/ חֶמְדָּה, שָׂדֶה וּבַיִת"

(עמ'56). המילים מבטאות את הלך הרוח של הכותב אותן, נמאס לו מהמצב שלא משתנה, למעלה מששים שנה נלחמים שני עמים על אדמה אחת. היא מרגישה נהדר מחוזרת על ידי שני עצים עתיקים השואפים להיות עמה. אך החיזור הזה גובה מחיר יקר של שני העצים. " שָׁר גֶּרַנְיוּם שָׁתוּי עַרַק, זֶמֶר שִׁכּוֹרִים/ חַלּוֹן קָרוּעַ חֲלוֹמוֹת- תְּפִלּוֹת – אֵיבָה"
(עמ'57).

בד בבד מתוך שירת המחאה הפוצעת את נפש האדמה ואת נפשו של המשורר עולה נחשפים עולמו של המשורר ועולמה של השירה מתוך מקומות ילדותו החקוקים לעד במשעולי שירתו הפוסעת בין העמק לגיא,בין הרמה למישור ומגלה לעיני הקוראים את היחס האישי האוהב ולעתים הנוקב של המשורר הבורא מילים מתוך קרביו ויוצר לנו את שפת השירה." הֲתֵדַע מֵאַיִן נָחַלְתִּי אֶת-שִׁירִי?" שאל ביאליק בשירו "שירתי" ואני שואלת את אותה שאלה כשאני מטפסת במעלה הגבעה עם מצחיה ונעליים גבוהות ורואה את היופי מול הגלעד והכנרת משתקפים זה בזו בגעגוע לוטף אהבה. אני אומר המשורר " אֲבַק דְּרָכִים / וְאַתָּה מַבּוּעַ-/ כָּחֹל כְּמוֹ הָעֶצֶב/ חוֹתֵךְ כְּפֶצַע הַר "(עמ'10).בדיאלוג פתוח עם השירה מתעמת המשורר עם הנושאים עליהם נכתבת שירתו. ומהו עולם השירה היוצא מחלציו של המשורר, שורף, פוצע ומטהר את נתיביו? האם המשורר שולה פנינים בהבל פה? האם המשורר יכול לברוח משליחות כתיבתו? הלא כתיבה ממעקי הנפש משולה לבריאה. כמו שהוא יוצר יש מאין את שירתו ככה יוצאות מילותיו מפלסות לו דרך להביע רעבונו על "פַּת שִׁירִית קְלִילָה"(עמ'10). כשם שהשירה שליחות וצריכה להגיע אל הקוראים מציאות ודמיון מובילים דרכן של המילים ואלה עוברות ליד מרפסת מתעטשת מעבר לרחוב, ו"אֵינְסוֹף עִיגוּלִים לְבָנִים שֶׁל אֱמֶת/ חוֹלְפִים בִּתְנוּעַת שַׁרְשֶׁרֶת/ אֵיזוֹ שְׁקִיפוּת נֶהֱדֶרֶת" (עמ'23). ובשיר אחר אומר המשורר "אֲנִי בּוֹרֵא לִי שֶׁמֶשׁ " (עמ'25) עם רזי אותיות שירה המשתברות כקרניים שמשיות קטנות ועלומות המסתופפות בחדרי לבי מסתודדות בחשאי כדי להגיח בזרם אותיות ברואי החותם בזריחה בוערת את שיריי. ארבעת הסיפורים הקצרים עוסקים במהות האדם ובנפשו המורכבת. הסיפור הראשון "סמוי מן העין,צורב מן הרוח"- סיפור עמוק ומורכב בתכניו, בכלל חייבת לציין שטרם אדון בסיפוריו של רייך, שהוא סופר מחונן ומוכשר, חבל שהוא מספח את סיפוריו לקובץ שירים. סיפוריו הקצרים יכולים לעמוד באסופת סיפורים נפרדת, ככה יאה להם. כי באסופת השירים, הסיפורים הקצרים נבלעים.
מאוד נהניתי מהכתיבה הסיפורית שלו ולכן אני סבורה, שהסיפורים הקצרים של רייך חייבים להיות באסופה נפרדת. ייחודם הוא חירות המחשבה של הסופר. "סמוי מן העין צורב מן הרוח", הסיפור הפותח הוא פנינה ספרותית. מעין נובלה קטנה על חיי שלושה אנשים. שלוש דמויות שסביבן נעות דמויות אחרות במקום קטן. החיים בקיבוץ מתוארים כבועת הזיה שמסניפים אותה שניים רייצ'ל דן ואורי עשת. אל הקיבוץ מגיע מתן תל צור עבריין צעיר שעסק בזיוף כתבי יד. החיים בקיבוץ מהווים עבורו שיקום מחדש לאחר שריצה את עונשו,שם הוא מתיידד עם קריסטין מתנדבת מהולנד, קיר ביתו משותף לקיר ביתם של אמנון ורייצ'ל דן.
הדמות העגולה בסיפור הוא אמנון דן שנפשו של הסופר נקשרה בנפש האיש שהיה לדמות מרכזית כאיש חינוך במקום קטן כולם מכירים את כולם. דווקא במקום הזה מקורנן דן על ידי רעייתו רייצ'ל. כולם יודעים על הקשר ואף אחד בקיבוץ לא קם להפריד, לא קם להחזיר זוגיות לשלום בית. בתם המשותפת יצאה לטיול כיתתי ולא שבה ממנו. מותה אמור היה לחבר בין הוריה. אמה רייצ'ל מצאה סעד במעשי אהבים עם אורי עשת הלולן בעוד אמנון מצא את עצמו לכוד בזיכרונה של בתו. לא ידע את נפשו. מותה הסעיר וטלטל אותו עד שחשב לשים קץ לחייו. מתן תל צור שומע את התייפחויותיו של אמנון דן ומחליט לעשות מעשה. הוא מזייף את כתב ידה של תרצה ומניח מכתב מהבת המתה אל אביה החי."אבא אהוב שלי, אלמלא ידעתי שאתה מודע היטב לחיבור שבין סמוי לגלוי,שבין חומר לרוח,שבין פיזי למטפיזי, ואלמלא היותך איש מאמין-לא הייתי יכולה להופיע כאן..."(עמ'152). המכתב הזה מונע את מעשהו של האב ולמעשה מציל את חייו. סיפור יפהפה על אהבת האדם וצמיחה ממקום של כאב. הסיפור "תכניתה המוזרה של רוחמה נתנאל", שוב עוסק בתוכניות לשים קץ לחיים. גם פה נטווית תוכנית מוזרה להעלם מהעולם ומדוע? כל חייה טיפלה רוחמה נתנאל באישה עמוס,מושבניק חולה. מרכז תשומת הלב הופנה אליו, היא נשכחה מלב. ביום שהחליטה לממש את תוכניתה החלה לעקוב אחר בעלה. שניהם הגיעו למטע שלהם. בעלה בגד בה עם אישה אחרת . ממקום עומדה צפתה במתרחש עד שנחש צפע הכיש אותה. צעקתה הבהילה את עמוס אליה וכשהוא נשא אותה הביתה וטיפל בה חזר אליה הרצון לחיות. אני רוצה להתייחס לבחירת השמות בסיפור הזה :רוחמה- כל הרחמים מצויים באישה אחת שלבה חס על בעלה ובו טיפלה עד שקם ממיטת חוליו. הייתה מוכנה לבטל את חייה למען הכרה באישיותה. עמוס- נשא על כתפיו את עול המשפחה כמושבניק. נחש הצפע – יצר פצע בחייה של רוחמה, הפצע עורר בה את הרצון לחיות. הנחש מסמל את חטא אדם וחוה בגן העדן האבוד. כדי לשמור על הקיים, הזוגיות צריכה לעבור מבחן של נאמנות. גם הסיפור "סודות" עוסק בזוגיות. אלא שבסיפור הזה רב הסמוי על הגלוי. פסליו של אמן ידוע מפוזרים בקיבוץ בו הוא חי עם רעייתו ובנו. הפסלים מספרים סיפור, הרעיה מספרת את סיפור היכרותה עם בעלה. הוא ניצול שואה ששרד את הזוועות, אך איבד את היקר לו מכל. הבן והאם עוקבים אחר מעשיו הקבועים של האב. האם משלימה בהכנעה עם החיים הכפולים של בעלה. הכוח שמניע את האב לחיות עם כאב האובדן הוא הבריאה מחדש של האנשים שהכיר. עצם העובדה שהוא מעניק שמות לפסליו ומבקר תדיר רק את פסלה של שפרה דמות שהכיר בעבר ואהב, המפגש הזה עמה –הוא מפגש עם הקבר, היד והשם להנציח את שאהב. כוחו של החומר מנצח את הרוח. אמנם רוח האדם יוצרת ומגשימה את עצמה. מקבץ הסיפורים יפהפה וראוי היה לו היו נדפסים בספר נפרד.”