הקיבוץ הוא אחד ההישגים המרשימים ביותר של הציונות, הישג אנושי, חברתי וכלכלי שרישומו ניכר ואף מוכר לא רק בישראל.
במלאת לו מאה שנים, שבמהלכן הוא עבר תמורות רבות, בוחנים מיטב חוקרי הקיבוץ מתחומי דעת שונים את תולדותיו על השינויים שחלו באורחות חייו בגלגולי מעמדו בחברה הישראלית. בעבר ניצב הקיבוץ בראש האתוס היישובי, וגם היום קיימת הסכמה רחבה לגבי תרומתו להתפתחות היישוב היהודי בארץ-ישראל, להקמת המדינה ולביסוסה. עם זאת חלוקות הדעות באשר לזכויות, אם בכלל, שמקנה התרומה ההיסטורית הזאת לקיבוצים בהווה, בשעה שעל פניו נראה שהסתיים תפקידם החלוצי הייחודי כלפי חוץ, והם עצמם איבדו רבות מסגולותיהם הייחודיות מבית.
הקובץ הזה אינו סיכום, הוא תמונת מצב. הוא מציע התבוננות בהיבטים רבים של הקיבוץ, אך אין הוא מתיימר להקיף את כל-כולם, שהרי הקיבוץ הוא עולם ומלואו. זהו קובץ היסטורי וסוציולוגי ביסודו, ועולה ממנו שהידיעות על מותו של הקיבוץ היו ככל הנראה מוקדמות מדי. הוא מציג את הקיבוץ כצורת חיים דינמית, שמייסדיו והבאים אחריהם ביקשו לפלס נתיבות חדשות במציאות, לא באוטופיה, וגם כיום הם מחפשים דרכים לקיים חיי שיתוף המותאמים לנסיבות המאה העשרים ואחת.