נולדתי בעיר ויטבסק שברוסיה הלבנה, בי״ב בשבט שנת תשע״ח־1918, להורי חיה ואליעזר שינזון, הצעירה מבין שבעת ילדיהם. הפרש הגיל בין אחד לרעהו, או רעותו, היה לערך שנתיים. שמות אחי (לפי סדר הגיל): שמעון, רחל, פנחס, בנימין, בלהה וראובן. לאחר הפסקה של כחמש שנים ראיתי אני אור עולם, כבת הזקונים. חלק מאחי כבר היו על סף בגרות. סיפרו שאחי פנחס (כבן 12) היה עסוק ביום שבו נולדתי בקריאת רומן ראשון! ״אהבת ציון״ של אברהם מאפו. מצבנו הכלכלי היה איתן. הלידה לא היתה בבית חולים, אלא בביתנו, שהיה מצויד בכל הכלים והאמצעים הדרושים. ההשגחה עלי היתה לפי המסופר ללא דופי. אחי עמדו בתור, בשורה ארוכה, ניגשו אחד אחד לאחותם החדשה, שהו לידי כחצי דקה ועזבו על קצות האצבעות, כשצחוק עצור על פניהם. כנראה שפיהקתי, והצחיקה אותם הלשון הדקיקה שנתגלתה לעיניהם ואשר דמתה יותר למחט.
כיצד מתיישב מצב זה עם מלחמה ארוכה בת ארבע שנים, מלחמת העולם הראשונה, לא אוכל להסביר. ייתכן שהיו אזורים שהמשיכו, מי פחות ומי יותר, באורח חיים רגיל.
המהפכה הבולשביקית התרחשה בשנת 1917, כשנה לפני שנולדתי. לערך באותו זמן ניתנה לתושבים הזדמנות לעזוב את רוסיה ולחזור לארץ מוצאם. ואכן, צור מחצבתם של הורי היתה מדינת ליטא, עיר ששמה אניקשט. שם התגוררו, שם באו בברית הנישואין, ושם נולדו שניים מילדיהם: הבכור שמעון ואחריו רחל. כאשר רחל היתה כבת שנה עזבו הורי את ליטא והשתקעו ברוסיה.
המשפחה שהתה בוויטבסק ארבע שנים לערך, כאורך המלחמה. רק סיפור אחד, קשה ואף מזעזע, חרות בזיכרוני. שמעתיו מאחַי כאשר שוחחו ביניהם. הוא קשור לפוגרום שנערך ברוסיה בקהילה היהודית בעת היותנו שם. התוכנית השטנית היתה לאסוף את התושבים היהודים, להציבם בשורה ארוכה, באקראי, וכל אדם עשירי להוציא פשוט להורג. בציניות ניתן לומר - ממש שיטה שוויונית לשמירה על הזכות לחיות או למות. אבא (כך סופר) נפרד מרעייתו ומילדיו בחרדה מובנת, אך באיפוק רב כדרכו, ויצא לדרך בלי לדעת אם עוד יזכה לשוב לראותם. הפעם שיחק לנו המזל. הוא לא היה העשירי וחזר בשלום לחיק משפחתו. לא אוכל לומר בביטחון - יד על הלב - אם לא היה זה רק חלום רע שחלמתי החי כאילו בזיכרוני. זכור לי (או שמא נדמה לי) כמה התרגשתי בכל פעם מחדש לשמע הסיפור הזה, והוא חזר אלי לעתים גם בחלום.
לאמי היתה אחות. שמה היה שפּרינצֶה, שֵם גלותי מובהק, כשמה (למשל) של אחת משבע בנותיו של טֶביה החולב. היא היתה נכה בגוף, אך גדולה בנפש, בעיני - הגדולה מכולם. איתה ועם אחותי הגדולה רחל (בהיותה בערך בת 14) חצינו את הגבול בין רוסיה לליטא בשנת 1918, זמן לא רב לאחר שנולדתי, אני במתקן ללישת בצק ששימש לי כעריסה. מספרים שהרגשתי בנוח והרביתי לישון. אחי הבכור שמעון, שהיה אז בן 19, יצא מרוסיה בקבוצה אחרת. בגבול דרשו מכל מי שביקש לחצות אותו הוכחה שמוצאו, או מוצא הוריו, מליטא. אולם שמעון גדל כזכור ברוסיה, שם למד בבית ספר ששלטה בו שפת המדינה, רוסית. עם ההורים דיברנו בדרך כלל יידיש ועברית. ליטאית היא שפה סנסקריטית קשה לשימוש יומיומי למי שאינו יודע אותה על בוריה. אפילו הורינו לא כל כך שלטו בה. לכן, גם בהנחה שהבין קצת ליטאית בצאתנו לרוסיה - השפה נשכחה ממנו. הוא גם לא היה מצויד במסמכים שיוכיחו את הקשר שלו לליטא. במצב זה עמדו הפקידים ששמרו על הגבול להחזיר אותו לרוסיה. אך כנראה יש אמת באמרה ״אין דבר העומד בפני הרצון״. הוא כל כך רצה להישאר עם המשפחה, וכל כך חשש מהניתוק המאיים, עד שגייס את כל כוח זיכרונו, וכך - הפלא ופלא - נזכר בשיר שאמנו נהגה לשיר לו בליטאית עילגת למדי כשהיה תינוק: mano vaika, mano sweika, mano gera daikta. התרגום: ״הילד שלי, הבריאות שלי, הדבר הטוב שלי״. המשפחה נשמה לרווחה. ההרכב המלא הגיע בשלום למחוז חפצו.
כל ההון שצברנו בשנות מגורינו ברוסיה ירד לטמיון. המטבע פשוט איבד את ערכו. הורי ודודתי המשיכו לאחסן בעליית הגג הרבה שטרי כסף, בתקוות שווא שעוד תהיה להם עדנה. כשחזרנו לליטא השתקעו הורי ורוב אחַי בקובנה, בירתה הזמנית של ליטא, ואילו אני וכן ראובן, ותקופת מה גם בלהה, גרנו עם הדודה שפרינצה בפוניבז׳.
כשהגעתי לגיל שמונה וחצי נותרתי אצלה לבדי. נכותה של דודתי היתה תוצאה מנפילה מעץ גבוה, שעליו טיפסה בשעת משחק כשהיתה כבת 12. עד אז היא היתה תמירה, יחסית לגילה, דקת גו, קלת רגליים ושופעת חיים. מהנפילה נפגעה בצווארה. הרפואה עוד לא היתה מתקדמת דיה. חרף מאמצי רופאים, שנחשבו מעולים, צווארה כאילו נעלם והראש נראה דבוק לכתפיה, מראה לא מלבב שהשפיע על כל אורח חייה, כך שעיקר תוכנם מצא ביטוי בקשר ההדוק עם הורי ועמנו. דלתה היתה פתוחה לכל אדם שנזקק לעצה טובה, או לעזרה כלכלית בגבולות יכולתה. לפרנסתה שכרה דודתי חנות, ובה מכרה סחורות ובגדים סרוגים ששלחו אליה הורי מקובנה. בדרך זו הצליחה לא רק לדאוג לצרכיה, אלא גם לגדל אותנו וגם למסור להורי חלק מרווחיה. בהתאם למנהג הימים ההם, וכדי להיות שלמה עם עצמה, תפרה הדודה ״תכריכים״ לעצמה שישמשו אותה בעת פטירתה. היא נהגה לומר, כי רק מי שיודע להשלים עם המוות יכול ליהנות מהחיים, חרף היותם בני חלוף.
בי היא ראתה את בתה יחידתה, ועד סוף ימיה העניקה לי שפע של אהבה. חינוכה הטביע את חותמו על עולמי הפנימי ועל עיצוב ערכי. במובן מסוים גרמה לי קרבתה להתבגר בטרם עת. כאשר צעדתי לצדה בדרך לבית הכנסת, בימים הנוראים, היו ילדים ברחוב לועגים לה ומיידים לעברה אבנים. כל לגלוג וכל פגיעה בה גרמו צביטה בלב הקטן שפעם בקרבי. כל כך רציתי לשחרר אותה מהעלבון, אך הרגשתי אוזלת יד. למדתי להעריך את עולמה הרוחני והרגשי העשיר, אך דווקא משום כך נעצבתי למראה התגובה לנכותה מצד בני גילי, שפגעו בכבודה על לא עוול בכפה. התפכחתי בטרם עת, בראותי כיצד יכולים ילדים להתאכזר למי שהטבע או תאונה גרמו לו נכות בולטת לעין. מעניין שדווקא היא היתה זו שעזרה לי לא להפוך מרירה או מסתייגת מהבריות כתוצאה מחוויות אלה. היא חיפשה את הטוב שבאדם וראתה במעשים שתיארתי מעשי קונדסות גרידא, שובבות המאפיינת ילדים שטרם קלטו ערכים כמו הבנת השונה.
החינוך שלה, לחפש את הטוב ולהזדהות איתו, ובה בעת להישאר צנוע אך לא נחות, עשה את שלו. סיפרו לי שפעם, בהיותה ברוסיה, נסעה הדודה ברכבת. בקרון ישבו איכרים שיכורים. הם הביטו לעברה בלגלוג, פרצו מדי פעם בצחוק רם והרבו לעשן, כדי להציק לה. דודתי, שהישירה מבט, אמרה להם בנועם: ״הלא אני נמוכת קומה ואילו אתם בעלי קומה, כך שהעשן פוגע בכם ולא בי.״ הם השתתקו במבוכה.
אחת האגדות שסיפרה לי היתה על שלמה המלך, החכם מכל אדם, שרשם על אבנטו: ״גם זה יעבור״. בעת שחגר את האבנט מדי בוקר ובעת שהסירו לעת ערב, היה קורא את המילים הכתובות עליו. אם היה זה יום קשה, לאחר קרב שהפסיד או מפלה שנחל, עודדו אותו מילים אלו, שהרי ״גם זה יעבור״; ואם היה זה יום מוצלח של ניצחון סוחף שגרם לו לחוש בלתי מנוצח ומורם מעם, עזרו לו המילים ״גם זה יעבור״ להבין שהכול בן חלוף, ולבו לא גבה. לימים ילווה אותי המשל הזה בעת שבתי על כס המשפט, ויזכיר לי שגם לשופט יפה הענווה וההכרה במגבלותיו של בן אנוש.
שמחת נעורים היתה גם היתה בי. ביתנו גבל בגינה שבצדיה לא היו בניינים. לכן, יכולתי לקפוץ דרך החלון החוצה, וביום חורף מושלג לשפשף את כל הגוף - ערומה כביום היוולדי - עד שחשתי בגלי חום נעימים, חרף הקור העז. הרביתי לשחק בכדור, להתעמל, לרקוד ולשיר ולבלות עם חברי לכיתה, אך בד בבד התייחסתי ללימודים במלוא הרצינות. ציון ״עובר״ לא היה מספיק טוב בעיני דודתי, ואני הרי רציתי לשמח אותה ולגרום לכך שתתגאה בי. סיפרו לי כי בשנתי אמרתי פעם בקול: ״אוי, א דריי״ (אבוי לי, ציון ״מספיק״). אחד ״השיעורים״ של דודתי היה שיש לבצע כל מלאכה על הצד הטוב ביותר, גם אם מבצעים אותה בהתנדבות, או בפרוטות. קיבלתי את דבריה במלוא הרצינות, במידה שילדה מסוגלת לעשות כן.
אני חושבת שהיתה זו דודתי שגרמה לי לבחור בבוא הזמן, שנים רבות אחרי פטירתה, בלימודי משפטים. מעשה שהיה כך היה: יום אחד חזרה הביתה חיוורת ועצובה. כשישבה לפוש פלטה אנחה והפטירה: ״אוי, אילו את היית עורכת דין ודאי היית מצילה אותי.״ מסתבר שהיה לה סכסוך שכנים, עקב חילוקי דעות למי שייכת חלקת קרקע שחצצה בין בתינו. כעסתי על עצמי שאינני עורכת דין ואינני יודעת כיצד לעזור לה. הייתי אז כבת שמונה...
היה לה קול ערב והיא נהגה לשיר באוזני שירים בעברית וביידיש, שתוכנם סב על עברנו כעם. המשורר היידי שאותו הרבתה לצטט היה אליקום צונזר. השיר שנחרת בזיכרוני נכתב על רחל אמנו המבכה את היעדרם של בניה. זכורות לי רק שורות מועטות פה ושם, כגון פניית האם לבנים שיחזרו אליה ולא יהיו עוד סמוכים על שולחנות זרים (״ביי מיר וועט איהר קריגן אללע פארגעניגן, איהר וועט ניט וויסן פרעמדע טישן, נאר א מוטטערס קעסט...״).
עד היום אני נזכרת במוצא פיה של דודתי, ותמיד מגלה בדבריה מחדש מיזוג של חוכמה ורגש. היא עשתה כן תוך כדי משחק, או סיפורים שנהגה לספר לי. כמה אהבתי, תוך כדי כך, להחליק בידי הקטנות את שערה השחור, היפה והארוך, שהיה מסולסל קמעא. אהבתה וחינוכה הם שבנו את אישיותי והעניקו לי את היציבות והכוח להמשיך בדרכי. אהבתי את הבית הקטן שבו ביליתי שנים אלו, כולל התנור העגול שהגיע עד לתקרה, למרגלות מיטתי, את העוזרת הודְל, שהיתה כבת בית, ואפילו את החתולה שאיתה הרביתי לשחק, וכמובן את הגינה ששימשה מגרש למשחקים, והעצים המעטים שעליהם טיפסנו ומהם קטפנו פירות בשלים ועסיסיים. בעיקר זכורים לי ביקורי אחַי ואחיותי, ולעתים גם הורי. אלה היו לי כימי חג.
כאשר הייתי בת תשע באה לבקר אותנו אחותי הבכורה רחל, שהיתה מבוגרת ממני ב־14 שנה. היה זה ביקור פרידה לקראת נסיעתה הקרובה לדרום אפריקה, לשם הוזמנה על ידי מעריץ שראה את תמונתה. היא היתה יפת תואר והוכתרה מלכת היופי של מדינת ליטא, אם איני טועה - באותה שנה. כאשר צעדנו שתינו יד ביד, בחוצות העיירה פוניבז׳, ריחפתי בעננים. הייתי גאה בה כל כך עד שבא לי לצעוק ולקפץ, אך התאפקתי. היא ליוותה אותי לשיעור נגינה אצל מורה שבעיני, עיני ילדה, נראתה זקנה כמתושלח. אחותי ישבה קשובה במשך כל שעת השיעור והאזינה ל״נגינה״ שלי שהיתה בחיתוליה. קשה לתאר במילים את האושר שהרגשתי מעצם נכונותה לבלות כמה שעות טובות במחיצתי. לעת ערב היא סיפרה לי את תוכנו של סרט שראתה. אני עדיין זוכרת את שמו: za rpexu omyob (בשל חטאי אבות). תוכנו חרות בזיכרוני, ובעיני רוחי אני עדיין רואה את כל הדמויות הפועלות כאילו צפיתי בהן גם אני. היה לסרט גם ״מוסר השכל״: מעשה בחוואי קשה יום שהוציא את פרנסתו בעמל רב ובדוחק. היו לו שני בנים. רצונו היה עז שלפחות אחד מהם יתקדם בחיים וירכוש השכלה. הפור נפל על הבכור, שנשלח לבית ספר ולאחר מכן ללימודי רפואה באוניברסיטה. האב והאח הכפילו את מאמציהם כדי לתמוך בלימודיו ולכסות את הוצאות מחייתו. אחרי שסיים את לימודיו וזכה בתואר דוקטור, הוא הפך חלק מהאליטה (החברה הגבוהה). יום אחד התדפק האב על דלת ביתו, אך בפנים היו אורחים נכבדים בלבוש חגיגי, ואילו האב, פשוט ומחוספס, לבש בגדי איכר. הבן התבייש להציגו בפני אורחיו וסילק אותו מהמקום בתירוצים שונים.
סיפור זה המחיש לי, מפי אחותי הבכורה שכה אהבתי והערכתי, כי לא תמיד מקבל אדם כגמולו וכערכו. כמו כן תפסתי שההופעה ההדורה והנימוסים המהוקצעים אינם תמיד סימן לתרבות ולערכי מוסר. זו קליפה חיצונית, וחשוב להתייחס בעיקר למסתתר מתחתיה.
אלה שיעורים קשים לילדה רכה בשנים. אחת התוצאות היתה שקיבלתי כל משימה ברצינות, לעתים מוגזמת. כעבור שנים, כאשר הייתי בת 18 - כבר בישראל - סעדתי על שולחנה של אישה שהתפרנסה מארוחות הצהריים שהכינה ללקוחותיה. היא הביטה בי בעיניים נבונות ואמרה: ״מרים, אל תהיי רצינית כל כך. זה לא כדאי, מוטב לקחת הכול בקלילות וליהנות מהחיים, הם כל כך קצרים.״ דבריה הוטמעו בי היטב, וגערתי בעצמי מדי פעם, כאשר הרצנתי מעבר למתבקש.
לקחתי ברצינות גם את ״תפקידי״ בחודשי הקיץ, בבית הורי: להעתיק עבור אחי בנימין, שהיה גדול ממני בכתשע שנים, שיעורים שרשם באוניברסיטה בשפה הליטאית. השתדלתי בכל מאודי לדייק, מתוך הכרה בחשיבות המשימה. בנימין רווה ממני נחת וגם הפיק תועלת. לכן הציע לי כרטיס להצגת קולנוע. ואל יקל הדבר בעיניכם - מדובר בסרט הראשון של הקולנוע (המשמיע את הקולות), להבדיל מהראי־נוע שהגיע לסוף דרכו. השחקן היה (אם אינני טועה) אל ג׳ולסון. זכורה לי דמותו של גבר בעל גוף, שגון פניו שחור, מחזיק על ברכיו ילד כבן שלוש ושר לערך כך: "Climb upon my knees, sonny boy, you are only three, sonny boy. Friends may forget me, you will not forsake me…". מאליו מובן שהדמעות זלגו כל הזמן על לחיי והתרגשותי הגיעה לשיאים שלא הכרתי. ישבתי מהופנטת במשך שתי הצגות רצופות, ורק אז הבנתי שהדאגתי את בני משפחתי. אחד מהם ניצב בפתח והמתין לי כדי לוודא שהכול בסדר וליווה אותי הביתה. אגב, את הכסף לרכישת הכרטיס קיבלתי מאחי בתנאי שאכתוב שיר בחרוזים. גם בקשה זו קיבלתי במלוא הרצינות, ולהלן התוצאות: ״עת בין הערביים/ קרני שמש רבות צבעים/ בלהטי אודם קדקוד/ שוקעות הן ויורדות,/ בְשמִים, ריחות נעימים/ יפיצו ברוח קט/ ושרות הן זמר אהוב/ ברגש חם, לאט בלאט״.
ודאי שמתם לב שהכתוב בשיר הוא (לפחות בחלקו) במשקל מלעיל (להבדיל מ־מלרע), כנראה בהשפעתו של המשורר חיים נחמן ביאליק וכמקובל בשירה דאז. למיטב זיכרוני, הייתי אז בת עשר או 11. העובדה שייחסתי בשיר זה לקרני השמש יכולת לשיר ולהפיץ ריחות נעימים מעידה על הלך רוח אופטימי ועליז ביסודו. אולי זה מעיד על הקשר שהרגשתי לא רק עם האדם וכל מה שחי, אלא גם עם הדומם.
אפילו משחק וריקודים לקחתי ברצינות, למשל - בלט, ולהבדיל - כדורגל. אצל אחת החברות שלי בפוניבז׳ ניצבה נדנדה, שעלתה עד לזווית של 90 מעלות ואף יותר מכל צד, וירדה מטה. הייתי מתרוממת עד שכל הגוף היה מקביל לפני הקרקע, יורדת, וחוזר חלילה. אהבתי ״להרגיש בעננים״ ולרדת לקרקע המציאות, במשחק כמו בחיים עצמם.
דודתי הלכה לבית עולמה כאשר הייתי כבת 13. היא חשה שקצה קרב ורצתה למנוע ממני את החוויה הקשה לראותה מתייסרת בשעות חייה האחרונות. לכן ביקשה שאסע אל ההורים כפי שנהגתי לעשות מדי פעם, בעיקר בחודשי הקיץ, בחופש הגדול. העמדתי פנים שאני מקבלת את בקשתה כפשוטה, אף שלבי ניבא לי רעות. ניסיתי להסתיר מפניה את סערת רוחי. נפרדתי ממנה בנשיקה ובחיבוק ארוכים ארוכים. לפני שעליתי על העגלה שעמדה לצאת לדרכה, הזדחלתי לחצר, אל אותו חלון שממנו נהגתי לקפוץ מדי פעם החוצה, אך בפעם זו - כדי לחזור ולהסתכל עליה לאות פרידה.
כאשר הגעתי לבית הורי נסעה אמי אל דודתי. היא חזרה כעבור יותר משבוע, אחרי שליוותה את הדודה לבית עולמה וישבה אחריה שבעה. כל אותו זמן שבו נעדרה מיררתי בבכי בלילות, אך בימים עצרתי את דמעותי מתוך תחושה מוזרה שאבלי הוא עניין שביני לבין דודתי בלבד, ולכן אין לשתף בו ׳׳אחרים׳׳, אפילו את הורי, אחַי ואחיותי. זה כאילו חילול הקודש. עד היום שמורה לה פינה חמה בלבי, ובמחשבותי אני משתפת אותה מדי פעם במוצאות אותי.
הדמות הדומיננטית בחיי, בנוסף על הדודה, היה אבי (אליעזר). סופר מפה לאוזן שקשר הנישואין בינו לבין אמי היה באמצעות שידוך, כמנהג הימים ההם. אבא היה רזה, גבוה, בעל ארשת פנים נבונה ואצילית. אינני יודעת אם הוא כבר היה עטור זקן. אמי סבלה מ״בעיה״: היא היתה רזה וחטובה, בניגוד לאופנה דאז. לכן נהגה ללבוש כמה חצאיות, אחת על גבי השנייה, כדי להסתיר את ה״פגם״. היא היתה טובת מראה, אם כי לא יפהפייה. תווי פניה היו עדינים וכך גם שפת הגוף שלה. היא התרגשה מאוד לקראת הפגישה עם אליעזר. שניהם כבר ידעו הרבה על ייחוס האבות של המשפחות, אך טרם נפגשו פנים אל פנים. היתה זו אהבה ממבט ראשון, שלפי התרשמותי החזיקה מעמד במשך כל החיים, תוך כיבוד הדדי ושיתוף פעולה מלא בשעות עדנה כמו בשעות מצוקה.
שם המשפחה של אמי לפני נישואיה היה ״ריק״. הסבירו לי כי אלה ראשי התיבות של ״רבי יוסף קארו״, מחבר ה״שולחן ערוך״. ואכן, בחדר האוכל, ששימש גם כחדר אורחים, היה תלוי ציור דיוקנו (בצבעי שמן) של אדם שדמה בעיני לאציל ספרדי. היה זה אבי אמי, שהלך לבית עולמו שנים רבות לפני שראיתי אור עולם. אחרי שסבתי, אם אמי, התאלמנה, היא נישאה שנית לבנו של הרב ישראל סלנטר, הידוע בעולם התורה. לדעת הבריות, שידוך כזה העיד על ייחוס אבות. סבי ישראל, מצד אבי, עלה לישראל בתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת והיה דמות ידועה בין הדתיים. הוא היה רעו וידידו של הרב קוק והם הרבו להחליף ביניהם דברי תורה. הוא נפטר בישראל בשנת 1924 ונטמן בבית העלמין ברחוב טרומפלדור בתל אביב, יחד עם גדולי האומה דאז.
לאבא היו שני אחים, ושלושתם היו מרשימים בהופעתם ודמויות ידועות בעיירה אניקשט שבליטא, בעיקר מהטיולים שהיו מקובלים באותם ימים בשבתות אחרי החמין. אבא קיבל סמיכות לרבנות והוא גם שימש כגבאי באחד מבתי הכנסת של קובנה. אולם את פרנסתו הוציא מבגדי סריגה במכירה סיטונית בחנות ששכר. האשפרה של החוטים בוצעה בחצר דירתנו השכורה בשכונת אלֶקסוֹטי שבקובנה, על שפת נהר הניימן.
מאחורי הבית התנשאו הרי אלֶקסוֹט ועליהם גרם מדרגות מפוצל שהוביל מלמטה עד לפסגה. טיפסתי לא פעם עד ראש ההר וטיילתי במישוריו. ראיתי שם אווירונים חונים, שהרשימו אותי מאוד. טיסה באוויר הלהיבה עדיין את הדמיון ונחשבה המצאת פלא חדשנית שעוברת כל דמיון. בחלק הנמוך של ההר עמדה ״בוטקֶה״ מקרשים, מטה ליפול. סופר שכאן נהג לשבת הסופר העברי הידוע אברהם מאפו, שכתב את הספר ״אהבת ציון״, המתאר את החיים בתקופת חזקיהו המלך ואת סיפור האהבה המרגש על אמנון ותמר.
בחלק מדירתנו הוצבו מכונות סריגה, ופועלות יהודיות הפעילו את המכונות. אחת העובדות - מייטקה שמה - עברה ״הכשרה״ לקראת עלייה לישראל. הערצתי אותה על כך. כעבור 20 שנה, כאשר התגוררתי עם בעלי ברחוב מזא״ה בתל אביב, צלצל הטלפון. מהצד השני של הקו בקע קול מתנגן, עולה ויורד, שאמר: ״מרים?״ די היה בו כדי שאשיב בשאלה: ״מייטקה?״ אך נחזור לענייננו.
אמי סייעה בידי אבי כשותף במלוא מובן המילה. כתוצאה מזה הזניחה את הלכות הבית והפקידה אותן בידי עוזרת (שיקסה). את המים הביאו בדליים מנהר הניימן, שעל שפתו גרנו, ואת הארוחות בישלו על פרימוס. לבית הספר הלכתי ברגל. היה עלי לצעוד כברת דרך לא קצרה עד לגשר שחצה את הנהר לרוחבו, לעבור אותו ולפנות ימינה, עד לבניין בית הספר שבו למדתי. רוחבו של הניימן היה, לפי הערכתי, כ־200 מטר. בחורף היו המים קופאים, וראיתי מטענים מועברים על פני הנהר כאילו היתה זו קרקע מוצקה. בקיץ נפתחו בקרבת ביתנו מרחצאות לשחייה ולבילוי. אגב, בית הספר שבו למדתי עדיין עומד על תלו. ערכתי שם ביקור בן יומיים לפני יותר מעשר שנים (בסוף שנות ה־90). הוא שמור להפליא ומשמש גם היום כבית ספר, אם כי של ערב ולבעלי מלאכה.
בגינה שגבלה בביתנו צמחו כמה עצים, בהם עץ דובדבן שאת פירותיו נהגנו, אחי ראובן ואני, לקטוף בצוותא. הופתעתי מאוד כאשר התברר שבקטיפת הדובדבנים ידי על העליונה. התקשיתי להאמין, שהרי אחי היה זריז מאוד. העובדה שגברתי עליו כמובן החמיאה לי מאוד, עד ש״המרצע״ יצא מן השק. הוברר לאחר זמן שאחי עיוור צבעים ולכן מתקשה להבחין בין אדום לירוק.
ראובן היה בעיני לא רק בר סמכא, ומי שיכולתי לסמוך עליו בעיניים עצומות, אלא גם אדם עם חוש צדק. כל משחק איתו היה בשבילי חוויה, שהרי כחמש שנים הפרידו בין גילינו. יום אחד קיבלנו, הוא ואני, צלחת מלאה דובדבנים אדומים מעוררי תיאבון. התכוננתי לטעום מהם, כאשר אחי פנה אלי בהצעה מפתה: ״את רואה את המחוג של שעון הקיר שנע מצד לצד? כמה זמן את מסוגלת לעמוד עם שתי הזרועות פשוטות לצדדים, ולנעוץ עיניים ללא ניע בטבורו של השעון״? רציתי להוכיח שאני מסוגלת לבצע את המשימה. עמדתי אפוא ללא ניע במשך זמן שנראה לי כנצח, עד שאפסו כוחותי ונאלצתי להפסיק. אולם אז גיליתי לתדהמתי שצלחת הדובדבנים התרוקנה כליל מתוכנה. אפילו דובדבן אחד לא נותר בה לפליטה. אחי פרץ בצחוק, ואילו אני התייפחתי מרה, כאילו נבגדתי. רק בהמשך הדרך פיתחתי ראייה יותר מאוזנת. הרי האהבה של אחי אלי היתה נעלה מכל ספק. זו היתה נקודת המוצא הנכונה בבואי ״לשפוט״ אותו על ״העוול הנורא״ שעולל לי, וזה נותן, כמובן, לכל העניין צביון שונה בתכלית.
כאשר קיבלה אחותי בלהה בגד חדש, התעניינתי בעיקר בצדו השני של הבד, כי ידעתי שצד זה הוא שישמש בבוא העת בגד עבורי. לא אחת הוספנו מים למנה האחרונה (כגון, לפתן פירות), כדי שהכמות תספיק לכולנו. כאשר מכונת אריגה בבית המלאכה (שהיה חלק מדירתנו) התקלקלה, ידע אבא לפרקה ולתקנה, בלי להיעזר בבעל מקצוע. מה שלא חסרו בבית היו ספרי לימוד והגות, כולל אגדות וסיפורים.
אבי היה דתי, אך שאף גם להשכלה רחבה ובעיקר רצה להקנותה לצאצאיו. כולנו חלמנו על ציון. עד היום זכורות לי מילות השיר ששרנו מדי פעם: ״אוי, ציון ציון, את עיר אלוהינו, מה גדול שברך, מי ירפא לך...״. ועוד שיר רווי געגועים: ״על אם הדרך שושנה מתגוללת, שושנה חכלילת עיניים, נהדפת מסער עלֶיה נובלת, שוכבת פה מיומיים. והיא מתחננת לכל נוסע, אנא, אחי, חנוני, שמרו צעדיכם אותי מנגוע, פן ברגליכם תרמסוני. אנא חנוני, מעפר הרימוני, שאוני אל עדן גני. בידכם שאוני אל עדן גני, אל גן מחמד עיניים.״ לי הוא ידוע כשיר עממי, וספק בלבי אם ידוע מי כתב אותו. הוא פשוט חרות בזיכרוני. אגב, כעבור כמה שנים טובות, כאשר הייתי בישראל ועבדתי כמזכירה בסוכנות היהודית, כתבתי אני שיר חסר כל ערך פיוטי, אך מבטא את הערגה לציון שנמשכה אפילו בהיותי כבר כאן, לפני קום המדינה. ואלה המילים: ״אלייך חזרתי מקצה התבל, כי ברית נצח בינינו, מולדת. בחיקך אשעינה ראשי האבל, תנחומים שם אשאב, נאהבת. אלפיים שנה את היית גלמודה, בנייך הוגלו מגבוליך, אך תמיד קיננה בלבם התקווה לחזור ולשחר את פנייך.״ חיברתי לו אפילו לחן, שרק אני מזמזמת אותו.
כל דרישת שלום מארץ הקודש התקבלה בשמחה שקשה לתארה במילים. עוצמת הכמיהה היא ככל הנראה בשיאה דווקא כאשר התגשמות השאיפה אינה ודאית וקשה להשגה. זכור לי שהגיע לידינו תפוז אדום מארץ־ישראל, ״קצת״ נגוע פה ושם מ״תלאות״ הדרך הארוכה שעשה, אך למרות הכול טעמו היה לחכנו טעם גן עדן. כל התוכניות המיידיות לאורך הדרך נערכו לקראת היום שבו נוכל להגשים את חלומנו, משאת חיינו, להשתקע במדינה שכינויה הרשמי אמנם פלשתינה א״י, אך אנו ראינו בה כבר אז את ארץ אבותינו המייחלת לשובנו, כבנים שהוגלו ממנה לפני שנים כה רבות.
שוחחנו בינינו, בנוסף על יידיש, בשפה העברית. את שירי טשרניחובסקי וביאליק למדנו על בוריים, ואת חלקם גם שרנו. שפת ההוראה בבית הספר היתה עברית, אך לא התנזרנו גם משפות זרות: בנוסף על ליטאית, שפת המדינה, למדתי גם אנגלית, גרמנית ולטינית. כזכור, אחי בילדותם ובנערותם למדו בבתי ספר דוברי רוסית (לפני שובנו לליטא) ואפילו אחותי בלהה הספיקה להיות שם בגן ילדים ובכיתה א'. אחי ראובן, הצעיר ממנה בשנתיים, ספג אך מעט מהשפה הרוסית. לעתים נהגו אחי המבוגרים לשוחח ביניהם בשפה זו ואף לקרוא ספרות, בעיקר שירה. התוצאה: רכשתי אוצר מילים לא מבוטל, ולימים - לאחר העלייה לישראל של רבים מיהודי ברית המועצות - זה עזר לי מעט לקלוט את השפה וגם להשתמש בה קמעא.
אביא כאן שיר אחד במלואו, שמו ״האגרטל השבור״, פרי עטו של משורר מפורסם באותם ימים (אלכסיי אפוחטין), שאחַי אהבו לקרוא. תוכנו רומנטי ורגיש במיוחד. כנראה הוא מאפיין את התקופה ההיא. כילדה זה נגע עמוק בלבי, והזדהיתי עם כאבו של המאהב על אהבתו הנכזבת.