“זהו החיבור הראשון המשמעותי של שבתי בן דב, הוגה דעות, איש לח"י, אוטודידקט ואינטלקטואל מהרמה הגבוהה ביותר.
בן דב, כפי שהוא מעיד באוטוביוגפיה שלו, גילה את תורת ישראל במהלך לימודי משפטים ופילוסופיה כאשר גילה את בורותו ביחס למקורות המשפט היהודי. בן דב מספר על נקודת השבר שלו "כשראיתי ילד בן שמונה חוזר באוטובוס ממקום לימודו ונושא גמרא, בעוד שאני - שנחשבתי מלומד בעיני - לא ידעתי לקרוא אפילו דף אחד בעצמי, ובאותו מעמד החלטתי לעשות מעשה ולהשיג את הילד". וכאוטודידקט אמיתי ישב מהבוקר ועד הערב עם מילון ארמי עברי ועבר במשך כמה חודשים על כל סדר נזיקין.
במסה הזו, שנכתבה בתשי"ג (1953), נותן בן דב ביטוי ראשון להלכי הנפש שלו בשלב הזה כאשר הוא מנסה לבחון את ההשפעה של הפילוסופיות האירופאיות הזרות לתורת ישראל, ואת הדרך לשחרר את המחשבה העברית המקורית מעקרותה. הכתיבה מעמיקה מאוד, וגם בעלי רקע וידע קודם יתקשו בהבנה מלאה של הדברים. את הפיתוח וההרחבה של הדברים יכתוב בן דב במשך חמש השנים הבאות ויוציא בספר 'גאולת ישראל במשבר המדינה', כולי תקווה למצוא זמן ולקרוא גם את ספרו האמור בהמשך.”