אתמול בלילה חלמתי שאני עושה בנג´י, ושאחר כך אני משתחרר מן הכבלים ומהרצועה המקצועית המיוחדת, ונופל למים הכחולים והעמוקים של הים. ואז אני שוחה חותר ונוהם ויורק מים מלוחים ובולע מים מלוחים, אבל לפעמים גם רק צולל מתחת למים עד שהריאות מתחילות לכאוב. בחלום שחיתי בים גדול ופתוח, שאין לו חוף מאחורי או איים מסביבי, רק מים וגלים וקצף וכחול, מושלם.
במילים הללו נפתח אחד מסיפורי הקובץ הזה, אשר גיבורו, כמו אלה המאכלסים את מרבית הסיפורים, תוהה עד כמה משפיע היעדרו של אחד החושים - במקרה שלפנינו חוש השמיעה - על היכולת להיות מאושר? האם תיתכן שמיעה אחרת של הדברים, של העולם - שמיעה שלמעשה הומצאה ונבראה בידי אדם כבד-שמיעה, או כפי שהגידרו אחד ממכריו: "דפוק באוזן"?
כך או כך, גונן נשר חושף בסיפוריו רבי העוצמה את שתי קצוות הסקאלה של החיים: מצד אחד, היעדרו של חוש מסוים, נוכחות כואבת של ריק, מצב קיומי של אבדן ונכות, ומצד שני תשוקה לבטל את כל אלה ולמלא את הריק הטעון המקנן בו במשמעות; להיות סופרמן בסיפור אחד; לעוף כמו בוב בימון בסיפור אחר, להיות אדם מושלם כמו סטיב אוסטין, אבל - בעיקר - לשמוע!
"זו הפואטיקה של החושים", מהרהרת בקול דמות באחד הסיפורים, ואכן נדמה כי נשר כותב את העולם ואת החיים במקלדת תודעתית של חושי הראייה, הטעם, המישוש והריח, אבל כל אחד מהם מקבל כיוונון מחודש ומצבי היומיום מתעצמים אז, מפיחים חיים בישות החירשת, כמו דפיברילטור למת קליני. ואולי השלווה הגדולה וההתרה של המבוך החירשי, נמצאות רק במי הים, לשם צולל המספר, ויודע כי במעמקים ההם אף אחד לא שומע, ובדממה הזאת גופו אינו פגום, אלא - מושלם?!
לעוף כמו בוב בימון הוא ספרו הראשון של גונן נשר, כבד-שמיעה מלידה, שלמד לכתוב הרבה לפני שהתחיל לשמוע. סיפורים מפרי עטו התפרסמו ב´קשת החדשה´, ´עיתון 77´, ´קו נטוי´, וחלקם רואים כאן אור לראשונה.