פול דה מאן (1919-1983) – ממבקרי הספרות וההוגים החשובים והמשפיעים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20, פרופסור לספרות באוניברסיטאות קורנל, ג'והנס הופקינס, ציריך וייל – נחשב למיצגה הבולט ביותר של הדקונסטרוקציה בארצות הברית. לצדו של ז'אק דרידה הוא היה מהמניעים העיקריים להפיכתה של הדקונסטרוקציה לזרם מרכזי במדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות האמריקאיות ובחקר הספרות.
בספר זה, אשר פורסם לאחר מותו, בשנת 1986, נכללים כמה מהמאמרים הידועים ביותר שדה מאן פרסם בשנותיו האחרונות, ובהם הוא בוחן מדוע המיזם התיאורטי עיוור או "מתנגד" לחתרנות הגלומה במעשה הקריאה של הטקסט הספרותי. במאמר שהעניק לספר את שמו טוען דה מאן שההתנגדות לתיאוריה היא ממהותה של התיאוריה, ושהוויכוח האמיתי שהתיאוריה מנהלת אינו עם עמדות תיאורטיות מנוגדות, אלא עם ההנחות המוקדמות שלה עצמה ועם האפשרויות הגלומות בה. במרכז הדיון עומד הניגוד המסורתי בין תיאוריה לבין אסתזיס, כלומר בין גישה רטורית, לשונית, לבין גישה פנומנולוגית-הרמנויטית לטקסט הספרותי. ההתנגדות לתיאוריה, טוען דה מאן, מבטאת התנגדות לשימוש בלשון על אודות הלשון; זו התנגדות למעשה הקריאה, התנגדות לממדים הרטוריים או הפיגורטיביים של הלשון.
במאמרים אלה קושר דה מאן בין העיסוק התיאורטי לעיסוק הפדגוגי. לדידו, עיקר עניינה של התיאוריה אינו בהגדרת מערך מושגים שיאפשר דיון לכיד ועקבי בעולם או בטקסט, אלא במתן אפשרות לדיון על כישלונו של כל מערך מושגים בביאור אמיתי של הטקסט הספרותי ובנתינת דין וחשבון על האפשרויות הגלומות בלשונו. כפי שדה מאן מראה, הטקסט הספרותי מערער על כל מערך מושגים שבו מנסים לטעת את הקריאה שלו, וחותר תחתיו. תפקידה של התיאוריה הוא לספר את סיפור הכישלון הזה.
לספר מצורפת הקדמה מקיפה על התיאוריה הספרותית של דה מאן מאת מתרגם הספר – שי גינזבורג.