"אני בוכה אבל מנסה לבכות בשקט, שאף אחד לא ישמע, כי אמא [...] כל הזמן אמרה שאני צריכה להיות גיבורה ולא לבכות, שאף אחד לא ידע שאני נמצאת במרתף. אבל למה היא השאירה אותי לבד? למה היא לא לקחה אותי איתה כמותמיד?! [...] אולי היא כועסת עלי? אולי אני ילדה רעה וזה העונש שלי? אבל למה? מה עשיתי? [...] הדמעות זולגות על תתי הבובה וגם היא עצובה."

בת שלוש הייתה איטה כשהאירה אותה אמה במרתף ואמרה לה לא לבכות, להיות גיבורה. האם חיבקה אותה בחזקה והלכה אל מותה. כעבור שלושה ימים של בדידות ורעב חילץ אותה טדאוש מן המרתף והיה לה לאב. איטה הייתה לאירנה קובילקו, פאני דודתה הייתה לאמה וגם אח נולד לה. איטה לא זכרה עוד את חייה הקודמים, ורק החרדה שיעזבו אותה נשארה בלבה.

כשתמה המלחמה עזבו פאני והילדים את טדאוש ועלו לארץ-ישראל. איטה נשלחה לבית ילדים ואז נודע לה לראשונה שפאני אינה אמה, אבל הגיונה, היגיון של ילדה בת שמונה, לא תפס זאת. על שנות האימה לא דיברה ואת הילדה הקטנה והמפוחדת כלאה מאחורי חומות בצורות בלבה. רק כשהייתה כבת חמישים החלה אותה חומה להיסדק ואיטה יצאה לחפש את עברה.

ובלבי חומה הוא סיפור חייה של איטה - קרעי הזיכרונות מפולין, התבגרותה בישראל בבית ילדים ובקיבוץ, החיים שבנתה והמסע שלה בעקבות עברה וזהותה; זהו סיפור על ילדה שילדותה נגזלה והושכחה ועל אישה המנסה להכיר את עברה כדי למצוא מנוחה בהווה.

שם הספר
פעמיים ילדה אותי אמי