1


מדוע, הו מדוע הייתה כל כך טיפשה והניחה עצמה להיכנס לזה? ידוע לכל כי אחרי הגאווה תבוא הנפילה, עדיף היה אלמלא הסתבכה בכל זה מלכתחילה. מכתב מנומס המסביר שהיא שינתה את דעתה בעקבות נסיבות שלא נצפו מראש היה מספיק, כל דבר...
קים נאנחה בשקט, מביטה בבבואתה המשתקפת במראה הארוכה שבחדר השינה שלה. היא לא רגילה לבחון את עצמה ביסודיות שכזאת – על פי רוב, מספיק מבט מהיר שנועד לאשר כי האיפור שלה לא מרוח או שהגרבונים שלה לא קרועים. היום היה שונה. היום היא חייבת להופיע בתסרוקת מושלמת ובהופעה מתוקתקת מכף רגל ועד ראש.
עיניים עמוקות וחומות מתחת לקווצות סמיכות של שער חום-זהוב החזירו לה מבט חרד, ואז עברו לסרוק את גופה לכל אורכו. אולי מוטב היה לוותר על החצאית והמקטורן בכחול בוהק? חליפה בצבעים רגועים יותר, כאלה שהיא מעדיפה בדרך כלל, הייתה עדיפה. אפור ושחור פחם נטו לטשטש במשהו את חמוקיה הנדיבים בלי להדגיש את קומתה, מאה ושמונים סנטימטרים שאביה נהג לכנות, בעדינות, פיסולית. אמה, בלונדינית זעירה, דקיקה ונמרצת רק נאנחה כשהביטה בה. התינוקת החמודה שאמה התעקשה להלביש במלמלות ובגדילים גדלה במהירות והייתה לטום בוי מועד לתאונות, ומאז רק המשיכה לצמוח. אמה מעולם לא ממש סלחה לה, חשבה.
היא החזירה את מחשבותיה לחליפה הכחולה כפרחי תירס. היה מאוחר מדי להחליף בגדים, אצטרך להסתדר עם זה. היא חייכה אל הפנים שבמראה. היא עלולה לאחר לראיון שלה עם בלייז ווסט.
בלייז ווסט. קיבתה התהפכה בקרבה וגרונה נחנק. תחושת הפניקה לא הייתה חדשה מאז שקיבלה את המכתב בעל הכותרת היקרה, לפני עשרה ימים, הרגישה כמו חתולה על גג פח לוהט. הוא היה קצר ולעניין. מכתב הפנייה שלה למשרת העוזרת האישית של מר ווסט התקבל והיא הוזמנה לראיון בשעה עשר בתאריך ה-1 ביולי במשרד הראשי של ווסט אינטרנשיונל. היה עליו מספר טלפון כדי להתקשר במקרה שהזמן או התאריך אינם מתאימים.
והיא לא התקשרה. היא נאנקה שוב. בגלל קייט קמפיון. קייט היפה, הדקיקה והגזעית שהייתה מזכירתו של מנהל מחלקת החשבונות ואשר הדביקה לה את הכינוי אבוט האמזונה. ולא מתוך כוונה להחמיא. הו, לא, בהחלט לא מתוך כוונה להחמיא.
פיה הרך של קים התהדק. קייט והחברות שלה לא ידעו שהיא נמצאת באחד מהתאים בשירותי הבנות כשנכנסו יום אחד, לפני כמה שבועות, לתקן את האיפור שלהן לפני היציאה להפסקת הצהרים. הן צחקקו כשנכנסו פנימה ואז שמעה את אחת הבנות אומרת, "את בטוחה שהוא זרק אותה, קייט? זה יכול להיות גם ההיפך."
"מה? מישהו מקסים וחתיך כמו פטר טיירמן שייזרק על ידי אבוט האמזונה? לא נראה לי, שירלי. בכל אופן, הוא אמר לי בעצמו, אחרי שהזמין אותי לארוחת ערב הלילה."
"באמת?" עלתה מקהלה צווחנית. "את יוצאת הלילה עם פטר?"
"הוא אמר שכבר מזמן רצה להזמין אותי אבל לא ידע איך להשתחרר בעדינות מהאמזונה. היא אולי בגובה מטר ושמונים אבל כנראה תלותית כמו גפן. הוא ריחם עליה, זאת הסיבה היחידה שהזמין אותה מלכתחילה. בכל אופן, בואו, אני גוועת ברעב. נלך לאכול."
הן דידו החוצה על עקבי הסטילטו שלהן בהותירן מאחוריהן ענן מחליא של כמה סוגי בושם. היא יצאה מתאה בלחיים בוערות ובעיניים בורקות.
איך הן מעזות לדבר כך עליה? ופטר מספר לקייט את כל השקרים האלה! זאת היא שנפרדה ממנו לפני כמה לילות כשהחליטה לבסוף שנמאס לה להקשיב שוב לרעיונות הנשגבים שלו על עצמו.
פטר נאה למראה, אולי, אבל רברבן הוא בטוח. ומה עם הידיים המגששות שלו וניסיונותיו הבלתי נלאים להכניס אותה למיטתו? הספיק לה מכל זה. חבל שלא גמרה עם זה הרבה קודם. כבר מהפגישה השנייה שלהם ידעה שהוא לא הגבר שחשבה שהוא, אך בשנתיים האחרונות מאז דויד סירבה להזמנות רבות כל כך מגבר זה או אחר, שחשבה שהיא תתעקש. שגיאה גדולה. ענקית.
היא חזרה למשרדה וחשבה כל זמן ארוחת הצהרים, בזמן שאכלה את הכריך שלה, מה לעשות או להגיד. לבסוף החליטה לא לתת תוקף לשקריו של פטר על ידי ניסיון להצדיק את עצמה. ההזדמנות להעמיד דברים על דיוקם תעלה במוקדם או במאוחר ואז היא תדאג לעשות את זה בצורה שקולה, רגועה ומתוך הכרת ערך עצמית.
בקשר לכינוי – שברור כי לא היה חדש לה – לא יכלה לעשות דבר. מאז ומתמיד ידעה שקייט לא מחבבת אותה, אולי משום שמעולם לא ביטאה כל נכונות לקחת חלק בקליקה הקטנה והארסית שלה.
מיד למחרת נודע לה מהרכילות במשרד, שקייט מציגה את מועמדותה לתפקיד הנחשק ביותר שפורסם בתוך ומחוץ למערכת ווסט אינטרנשיונל. עוזרת אישית לאיש הגדול בכבודו ובעצמו, בלייז ווסט. ומשהו, שדון קטן עמוק בפנים, קם והכריז שהיא טובה לא פחות מקייט קמפיון בכל מצב, אז למה שגם היא לא תלך על זה?
וכך עשתה. היא שיפרה את מכתב המועמדות ואת קורות החיים שלה במשך חצי הלילה, הגישה אותם למחרת בבוקר, ומיד התחרטה עד ששכנעה את עצמה שממילא לא יקרה כלום. לכל היותר, אחד מאותם מכתבי 'תודה על פנייתך. צר לנו שלא נוכל להיענות הפעם' יצוץ בתיבת הדואר שלה.
קים לקחה נשימה מייצבת, נפנתה מהמראה ולקחה את תיקה. היא מעולם לא ביקרה במשרד הראשי שהיה ממוקם בבניין מפואר מאוד לא רחוק מהייד פארק. לווסט אינטרנשיונל היו סניפים בכל רחבי אנגליה וגם באמריקה ובאירופה, וכבר קרוב לשנתיים עבדה במחלקת מחוז סוראי כמזכירת מנהל המכירות. קודם לכן, כשעזבה את האוניברסיטה הייתה לה משרה בינונית למדי שראתה בה פרק מעבר לפני נישואיה לדויד והתחלה של חיי משפחה. מאז שנפגשו במסיבת ברביקיו בשנה הראשונה שלה באוניברסיטה התרכזו חלומותיה סביב דויד.
טיפשה. היא סגרה מאחוריה את דלת חדר השינה. היא נאלצה ללמוד בדרך הקשה שגברים אומרים דבר אחד, ועושים דבר אחר, שאין לתת בהם אמון.
היא חייבת לצאת, אסור לה לאחר. ובכל זאת השתהתה בחדר השמש הקטן והביטה סביב. היא עברה לגור בדירה הקטנטונת הזאת הודות לכך שקיבלה עבודה בווסט אינטרנשיונל ומשכורתה הכפילה עצמה בבת אחת, ומעולם לא התחרטה. לפני כן גרה עדיין אצל הוריה מפני שחסכה כל פרוטה לקראת הנישואים.
קים אהבה את ביתה. זאת ידעה לבטח. כשלא רצתה לנהוג יכלה להגיע אל המשרד ברגל בתוך חמש עשרה דקות, ואלן גוד היה מעביד נהדר. היו לה המון חברים טובים וחיי חברה פעילים למדי, חברה אחת או שתיים נישאו לא מזמן אבל היו עוד רבות אחרות, רווקות, והן נהנו מחייהן. היא הייתה מרוצה.
היא פתחה את דלת הכניסה ונכנסה למסדרון הרחב של הבית הוויקטוריאני הגבוה שהייתה בו דירה בכל אחת משלוש קומותיו.
לא בדיוק מאושרת – היא הלכה אל דלת החזית שנפתחה אל הרחוב השקט שמעבר לה – אבל בהתחשב בטראומה שחוותה עם נטישתו של דויד, שאחריה חשבה שלעולם לא תזכה עוד לשלוות נפש, היא תסתפק בתחושה של שביעות רצון.
וחסל סדר הניסיונות להיות 'נורמלית'. לפי ההגדרה של אמה – כל מי שהגיעה לגיל עשרים וחמש והיא עדיין לא נשואה או לפחות מנהלת מערכת יחסים רצינית שמתקדמת לאיזשהו כיוון, נחשדה על ידי אמה באי-נורמליות. היא לא תחזור על שגיאה כמו פטר.
קים ניגשה למכונית המיני הקטנה שלה שהמתינה לה ברחוב ליד הבית. יש יתרונות לכך שאת עצמאית. היא יכלה ליהנות מתי, היכן ועם מי שרצתה. לא עוד עמידה בגשם באחר צהריים סחוף רוחות של שבת וצפייה במשחק כדורגל שלא רצתה לראות. השבתות שלה עם דויד היו רצף ארוך ומייגע של פעילויות מהסוג הנ"ל. לא עוד לשים את צורכי הזולת לפני אלה שלה, כעניין של קבע. לא עוד מישהו שיהפוך יום נעים למעצבן רק מפני שמתחשק לו. הרשימה הייתה אינסופית.
למה היא חושבת כל כך הרבה על דויד היום? שאלה את עצמה בעת שנכנסה למכונית. בשבועות האחרונים הוא כמעט שלא הופיע במחשבותיה. כשכבר כן חשבה עליו היה זה בתחושה של הכרת תודה על המילוט שביצעה. הגבר שדימתה שהוא לעולם לא היה מתייחס אליה בצורה אכזרית כל כך כמו שעשה דויד, היא בכלל לא הכירה אותו, והיא נאלצה להכיר בכך בשבועות ובחודשים שחלפו אחרי שעזב אותה. זה היה די מפחיד ולא מעט משפיל, אבל גם לימד אותה לקח רב ערך: איש לעולם אינו יודע מה אדם אחר חושב או מרגיש, גם אם נדמה שהוא שקוף וגלוי.
היא התניעה את המכונית, ישרה את כתפיה וזקפה את סנטרה. הגיע הזמן לנהוג אל תחנת הרכבת ולנסוע העירה. היא תציג את עצמה בראיון כמיטב יכולתה ואז תפנה עורף לכל התקרית העגומה הזאת.
לפחות הזמינו אותה לראיון. חיוך קטן עלה על שפתיה. לדבריה של אחת מהבנות האחרות, קייט התחרפנה כששמעה על זה, בהתחשב בכך שהיא עצמה לא זומנה לראיון. החיוך התרחב לגיחוך של שמחה לאיד והיא יצאה לדרך.


שעה וחצי מאוחר יותר ישבה במשרדה של מזכירתו של בלייז ווסט, אישה צעירה ומושכת בהיריון מתקדם. היא הגיעה מעט מוקדם מדי, ממש כשמרואיינת אחרת התכוננה להיכנס למקדש הפנימי. אותה אישה הייתה גבוהה ודקה ולבושה בהידור, עם חיוך של מאה וואט שאותו שמרה למזכירתו של מר ווסט. את קים היא סרקה במבטה מלמעלה למטה, פניה מביעות את העובדה שלדעתה אין לה מה לדאוג בגלל תחרות מהכיוון הזה.
קים הסכימה אתה. מפתיע אמנם, אבל זה עזר לה להירגע. מן הסתם הייתה הקלף הפרוע בחפיסה, ואם הרכילות בדבר הדינמו המכונה בלייז ווסט נכונה, הוא יבין את זה ברגע שעיניו יפלו עליה. היא ציפתה שהריאיון יהיה קצר מאוד.
בנין המשרדים היה כולו שטיחים מפנקים ומעליות זכוכית ההולמים יזם במעמדו של בלייז ווסט. אחרי שהגישה את מועמדותה לתפקיד היא עשתה מעט מחקר, ממנו עלה כי בלייז ווסט, אחרי שעשה את המיליון או שניים הראשונים שלו בנדל"ן כשעוד בקושי צימח זקן, התפרש על פני כמה רבדים מניבים. הבסיס הכלכלי העיקרי האחר שלו – ייצור והפצה של ריהוט רך, ביתי ומסחרי – היה ידוע בכל העולם המערבי כראשון מסוגו.
קים מעולם לא ראתה אפילו תמונה שלו אבל ידעה למה לצפות וזאת מתוך הרכילות בתוך החברה. הוא התקרב לגיל ארבעים, מצבור בלתי נדלה של אנרגיה שהוציאה לו מוניטין אגדיים כאדם חסר רחמים, עומד על דעתו וקר רוח. הוא היה נשוי והתגרש. ילד אחד. המון חברות, מושך, כך על פי השמועות, אבל הרי אין מחסור בנשים שלדידן הכוח והעושר הם מוקדי המשיכה בלי קשר למראו החיצוני של הגבר המדובר.
מחשבותיה המשיכו לרוץ בעוד היא מעמידה פנים כמדפדפת בכתב העת המבריק, אחד מני רבים שהיה מונח על שולחן הקפה הנמוך שלפניה. מיד כשהגיעה שאלה אותה המזכירה אם תרצה קפה והזמינה אותו בטלפון. קים התרשמה. אם כן, מזכירתו של בלייז ווסט והעוזרת האישית שלו אינה מטריחה עצמה במטלות פשוטות שכאלה.
יראת הכבוד שלה עוד גדלה כשהמגש הגיע כמעט מיד ועליו קפה בספל דקיק וצלחת קטנה ועליה עוגיות מצופות, יקרות למראה. זה הפך את מכונת הקפה/תה במחלקה של מחוז סוראי, עם ספלי הניר על תוכנם האפרורי והעכור, מושכים עוד פחות.
היא בקושי הספיקה ללגום מהקפה, שהיה ממש רותח, לפני שהאישה עם חיוך מאה הוואט הגיחה בעצבנות מהמשרד הפנימי. קים התרשמה שהראיון לא היה הצלחה גדולה. הגברת הנזכרת לא התעכבה להחליף מילות נימוס עם מזכירתו של מר ווסט, היא עזבה את המשרד בצעד נמרץ כשראשה נישא אל על ולחייה בוערות.
רגע לאחר שהדלת נסגרה מאחוריה, עלה זמזום משולחנה של המזכירה. "פאט?" היה זה קול עמוק, פועם בכעס. "האם לא אמרת שבררת מתוך הערימה את הפניות הטובות ביותר? אם מה שראיתי עד עכשיו זה הטוב ביותר, אני לא רוצה לחשוב מה היו האחרות. אני מקווה שתימצא לפחות אחת שלא תהיה מטומטמת גמורה."
קים ראתה את האישה שולחת אליה מבט מהיר בעת שלחצה בהיסוס על כפתור ומלמלה אל השפופרת שהרימה משהו על "כישורים גבוהים". עכשיו לא יכלה לשמוע מה שנאמר בצד האחר, אבל אחרי רגע או שניים המזכירה דיברה בקול כל כך נמוך שקים נאלצה לחדד את אוזניה בעוד עיניה נשארות צמודות לחוברת. "עוד אחת הבוקר ואז אחת אחר הצהרים, הסכמנו על שש, זוכר? ומיס אבוט כבר נמצאת כאן."
עוד הפסקה ואז, "כן, בסדר. וארגנתי את הוועידה עם אנשיו של מק'ביין לשבוע מיום שני, מה שייתן לצוות השיווק שלנו זמן להכין את המצגת שלהם עד הפרט האחרון. אתה זוכר שפגישת הצהרים שלך היא לשעה אחת?" היא הניחה את השפופרת במקומה ואמרה לקים, "מר ווסט יראה אותך עכשיו, מיס אבוט."
"תודה." קים קמה על רגליה ועיניהן נפגשו. היא אמרה בחיוך, "אני אנסה להחזיר לו את אמונו במין הנשי." לא היה טעם להעמיד פנים שלא שמעה.
המזכירה החזירה לה חיוך עגמומי. "שניים מהפונים אתמול היו גברים והם לא הצליחו יותר. מר ווסט יכול להיות מעט קשה לריצוי."
מר ווסט נשמע בלתי אפשרי לריצוי. קים שמרה את מחשבותיה לעצמה, הרכינה קמעה את ראשה והמתינה שהמזכירה תקיש על הדלת המקשרת, תפתח אותה ותזוז הצדה כדי להניח לה להיכנס מבעדה ותכריז, "מיס אבוט, מר ווסט."
כשנכנסה לחדר הייתה קים מודעת לכמה דברים כמעט בבת אחת. החלל המקיף אותה היה רחב, בהיר ואוורירי, החלונות שעלו מהרצפה ועד התקרה תפסו את רוב הקיר המרוחק ומבעדם נשקף נוף עוצר נשימה של העיר. הריהוט בחדר היה יפהפה, אלא שזה הרי צפוי. והוא היה שקט. למרות שהמשרד היה ממוקם מעל רחוב מרכזי רועש ביותר, לעולם לא היית מרגיש בכך. ופרט אחרון אך לא פחות חשוב, האור הבהיר שזרם מבעד לחלונות גרם לאיש שישב מאחורי המכתבה המסיבית שלפניה להיראות כמו צללית ובכך הציב את כל מי שנכנס לחדר בעמדת נחיתות בולטת. משהו, קים הייתה בטוחה, שבלייז ווסט היה מודע לו במלואו.
"בוקר טוב מיס אבוט. שבי בבקשה." הוא קם על רגליו כשהתקרבה, רכן ולחץ את ידה, אחר הצביע על כיסא שניצב בזווית לצד אחד של המכתבה.
קים שמחה על האפשרות לשבת. החדר היה מרשים והגבר אף יותר. עכשיו משהצליחה למקד כראוי את מבטה יכלה לראות שהוא נראה קשוח ומחוספס, לא בדיוק יפה, אבל השער השחור, הסמיך שהחל להאפיר ברקות והעיניים הכחולות, הישירות, השאירו חותם של גבריות נמרצת. הוא היה לבוש בהידור יקר, החליפה והחולצה זועקות: 'מותג מעצבים', אלא שהאפקט המחשמל נבע מהאופן שבו הבגדים ישבו על הגוף הגברי הגדול. זה והגובה. מן הסתם הייתה רגישה לנושא שכן על פי רוב הגברים הגיעו לה לגובה העיניים או כמה סנטימטרים נמוך מזה. למעשה העובדה שהבלייז ווסט הזה היה גבוה ממנה בשישה או בשבעה אינצ'ים לפחות, גרמה לה הלם. זה והגבריות התוקפנית. מצחיק, אבל הישיבה שלו במשרד נראתה לא לעניין. הוא צריך לטפס על הר שאי אפשר לטפס עליו או להילחם בתנינים אוכלי אדם בחבל ארץ מרוחק שטרם התגלה; בכל אופן, משהו קיצוני.
בלי כל הקדמות הוא התיישב בכיסא העור הענקי שלו ואמר בצינה, "אז את רוצה לבוא ולעבוד בשבילי, מיס אבוט. למה?"
מחשבות קוהרנטיות פרחו מהחלון. לראשונה בחייה קים חשבה שהיא יודעת מה מרגיש הארנב כשהוא נלכד באורות הקדמיים של מכונית. היא בהתה בו במבט ריק, יודעת שעליה לומר משהו, במיוחד מפני שבשתיקתה אישרה את קביעתו הקודמת – עוד מטומטמת.
היא התאפסה על עצמה מתוך קושי מסוים. היא כפתה על עצמה להשיב על השאלה שציפתה כי תישאל בשלב זה או אחר בראיון ואשר עליה הכינה תשובה. "כמו שהסברתי במכתבי, עבדתי בסניף של סוראי במשך כשנתיים ואני מרגישה שקיבלתי רקע טוב באשר למה שהופך את ווסט אינטרנשיונל לחברה כל כך גדולה ומצליחה. אני אוהבת את עבודתי שם אבל מרגישה שהגיע זמן לאתגר גדול יותר."
במשך כמה דקות לא אמר דבר. קים הרגישה צורך להתחיל לפטפט על עצמה. מה שלא תעשה או תגיד, את התפקיד לא תקבל ממילא, זאת ידעה, אבל היא קיוותה לעבור את הראיון הזה בלי לצאת ממנו טיפשה גמורה. אז במקום להיכנע לעצביה המרוטים, היא המתינה.
"תשובה לפי הספר." זאת לא הייתה מחמאה. "ונאמרה, בצורות מעט שונות, על ידי הפונים האחרים."
קים החליטה שהיא לא מחבבת את בלייז ווסט. "מצטערת."
"אל תצטערי, פשוט תגידי משהו מקורי."
היא לא חשבה שהוא יאהב את המחשבות המקוריות שעלו במוחה. היא הזכירה לעצמה שהיא ממש זקוקה לתפקיד שלה בסוראי ושהוא הכוח החולש בכל הסניפים ואמרה בנוקשות, "הייתי רוצה הזדמנות לקבל יותר אחריות ולנסוע מפעם לפעם, ואני מבינה שתפקיד העוזרת האישית שלך כרוך בזה."
"האם יפתיע אותך לדעת שגם את זה אמרו כולם?"
היא בהחלט לא חיבבה את האיש. "למען האמת, לא, זה לא יפתיע."
"הו, ומדוע זה כך לדעתך?"
"מפני שאם אתה מתייחס לאנשים כאל מטומטמים, בסופו של דבר הם יתנהגו כמו מטומטמים," אמרה בתקיפות ומיד התחרטה על הדברים, לא כל כך בגלל עצמה אלא משום שהבינה מאוחר מדי כי זה עלול להכניס את המזכירה שלו לצרות. ואף כי בלייז ווסט לא ענה, היא המתינה להתפרצות.
"הא..." הוא נרכן לפנים, עיניו הכחולות והערניות לא משות מפניה. "שמעת את זה."
לא היה טעם להכחיש. היא הנהנה בהחלטה לא להתנצל על נימת דיבורה. אם זה יתנקם בה בסוראי, אז שיתנקם. היא תישאר בחיים.
"אם כך אני מתנצל. היה עלי לתאר לעצמי שזאת לא ההתחלה הטובה ביותר לראיון עבודה," אמר בשקט.
ההתנצלות הייתה לא צפויה והיא מצמצה בהפתעה. היא ניקתה את גרונה ואמרה בזהירות, "לא משנה, מר ווסט. כמו האחרים, ברור שאני לא מה שאתה מחפש. תודה על זמנך." כשקמה ראתה את עיניו מצטמצמות.
"לאן נדמה לך שאת הולכת?"
היא הביטה בו, לחייה בוערות. "הנחתי שהראיון הגיע לסיומו."
"אם כך הנחת לא נכון. אפילו לא התחלנו." כששקעה חזרה אל מושבה, הוא המשיך לנתח את פניה. היא חשבה שמעולם, כל חייה, לא הרגישה כל כך לא בנוח. "ועכשיו..." שוב נשען לאחור בכורסת העור שלו, מרפקיו על מסעדי הכורסה "...אני מתכוון לחזור על השאלה והפעם אני מצפה לתשובה כנה. מדוע את רוצה לבוא ולעבוד אצלי, מיס אבוט?"
היא לא יכלה לזכור מתי הסמיקה כך בפעם האחרונה. "זאת הייתה תשובה כנה," אמרה בקול מתוח. ואז, כשגבות העיניים השחורות התרוממו בשאלה, הוסיפה, "רק אולי לא מושלמת."
היה נדמה לה שהבחינה בפיו מתעוות. זה היה פה מעוצב היטב, מוצק, חושני, מעל סנטר בעל חריץ. "ובכן?"
נימת דיבורו הרכה והמשיית לא הטעתה את קים. מנוי וגמור עמו לקבל את ליטרת הבשר שלו, חשבה בכעס. מובן שהיא יכולה להמציא מאה ואחד דברים שיהיו מקובלים יותר מהאמת, אבל איכשהו הרגישה שאם תעשה את זה הוא ידע. גאווה זקפה את קומתה. "כמו שאמרתי, אני מרגישה שהגעתי לקצה מסלול ההתקדמות שלי בסניף סוראי שלך, אבל אם להיות כנה, כנראה שלא הייתי פונה לקבל את התפקיד אלמלא משהו ששמעתי." היא היססה. "משהו שדחק בי לצאת מהאזור הבטוח שלי ולהוכיח לעצמי משהו, אני משערת."
העיניים הכחולות היו כמו קרני לייזר. "מה שמעת?"
"זה אישי," ענתה מיד. "בוא רק נאמר שזה היה מכוון אלי ושזאת לא הייתה מחמאה."
"משהו שקשור לעבודה שלך?"
בנסיבות הקיימות זאת הייתה שאלה הוגנת. "לא, העבודה שלי עמדה תמיד בציפיות, ואני בטוחה שמר גוד יאשר."
"הוא כבר אישר, בלי זה לא היית כאן היום." זה היה ישיר. "ובכן, מיס אבוט" – הוא עצר לרגע – "האם את מבזבזת את זמני?"
"מה?" הצבע שכבר החל לדעוך שב והציף את לחייה.
"האם יש לך כוונה כלשהי לקבל את התפקיד אם יוצע לך?"
כמה דקות קודם, אולי אפילו רק דקה אחת, התשובה הכנה לשאלה הזאת הייתה לאו. עכשיו... היא לא הייתה בטוחה. לעבוד אצל מישהו כמו בלייז ווסט יהיה, ללא כל ספק, מפחיד ומתיש, אבל האם היא באמת רוצה לקפוא על שמריה בסוראי למשך עשר, עשרים השנים הבאות? והרי זה מה שעשתה, חשבה, בסיוע מינון מכאיב של ביקורת עצמית. היה לה תואר בעצמאות אבל היא עדיין חסתה תחת כנפיים נוחות של משפחה קרובה ושל כל החברים שסביבה. היא ידעה את עבודתה על בוריה, לא נותרו שם אתגרים עבורה. היא ידעה בדיוק מה תעשה בשבוע הקרוב ובבאים אחריו. בהתחלה זה היה בסדר, בנפילה שבאה אחרי דויד. בעצם זה היה בסדר עד שנכנסה לחדר הזה. "כן מר ווסט," אמרה בביטחון. "אני אשקול את התפקיד, אם יוצע לי."
הוא הנהן. "טוב." סוף סוף מבטו הרפה ממנה ועבר לניירת שעל שולחנו. "אם כך בואי נתקדם, בסדר?"