אמא אימאן מכלא קציעות הוא יומנה הפרטי וספרה הראשון של אורנה זוהר. במשך שנים היא הייתה אחראית לביקורי משפחות במתקן הכליאה "קציעות". היא הכירה מקרוב את המקום ואת יושביו ותיארה ברגישות רבה את המרקם האנושי שבו, את חיי היומיום, את מערכות היחסים בין האסירים לבין עצמם על פי הפלגים הפוליטיים ואת הרגעים הקטנים והאינטימיים של כל אחד מהם. סיפוריה שזורים זה בזה ומאפשרים הצצה לעולמם של העצורים כבני אדם אוהבים, שונאים, מסוכסכים, מתייסרים, שולטים ונשלטים. הסיפורים כתובים בפשטות, בישירות, ובצורה בלתי אמצעית. הם סוחפים אותנו לקרוא עוד ועוד ולהכיר היטב את הדמויות הפועלות, את המשפחות ואת המבנה החברתי שלהם - עולם שאינו מוכר לתקשורת ולכלל. אנו קוראים ברצף, צוחקים אתם, בוכים אתם, כועסים, מרחמים, אוהבים ושונאים.
"אני ממתינה בחוץ, נרגשת קמעא לראות את דוניה הארוסה של עומר. אני יודעת שהיא אמורה להגיע היום. עומר סיפר לי אתמול בהתרגשות שהיא באה והוא מחכה לה. הוא היה נרגש ומתוח מאוד, עד כי הדביק גם אותי בהתרגשות שלו. שניהם גרו בבית-לחם, דוניה הייתה בת 19, מורה בבית הספר היסודי, ועומר בן 23, חבר בפת"ח ושפוט למאסר עד 2008. ....כשהיה מדבר עליה עיניו היו בורקות כאילו חזר מפגישה אתה. כשהיא ביקרה אותו ועמדה מולו, מעבר למחיצה, אפשר היה לראות את התשוקה והאהבה ששידר לה בעיניו ואת מגע היד על המחיצה הקרה שאמרה הכול."
"באחת החלקות הכינו שלושה עצורים קסאם מבריסטול. הם צבעו אותו, הדליקו אותו והעיפו אותו לעבר המקום שבו ישבו המאבטח והשוטר הצבאי.
"מניאקים," צעק השוטר הצבאי לעברם. עצורים אלה ייענשו במהלך השבוע הקרוב, אך כרגע הם חגגו ניצחון קטן מבחינתם."
בסיפוריה, כמו במציאות שבה אנו חיים, הכול מתערבב: החיים והמוות, האכזריות והסבל, מלחמה וכמיהה לשלום. מחבלים קשוחים ובני אדם רגישים שגורלנו וגורלם שזור זה בזה.