“הסופרת מביאה אותנו בסיפורה, לעיר באר שבע בשלהי שנות החמישים, אז הייתה עיירה נידחת וכור היתוך לעולים מארצות שונות, ניצולי שואה ועולים מאירופה וארצות ערב, שחיו בפשטות ובעוני ובזכרונות העבר, עם רוחות המדבר והמציאות הימיומית הקשה.
המספרת, נערה בת שמונה עשרה,שנולדה והתחנכה בקיבוץ בצפון, נשלחה לשנת שירות כמדריכה לילדים, ומורה לעברית לעולים,כדי לעזור ולשפר את מצבם החברתי של התושבים,נקשרת לחברות עמוקה עם אמיליה, נערה יפה ורגישה,שהגיעה עם אחותה התאומה ועם סבתה לארץ מיוון, כניצולות שואה, שלקתה בחולי לא מוסבר של יללות היוצאות מפיה, בלי יכולת לשלוט בהן, קושי שמעיב על מצבה ועל עתידה.
זהו סיפור על חברות אמיצה ואנושית ,בינה לבין אמיליה, בו המחברת מנסה כביכול לעזור לאמיליה לצאת מחומות ההגנה שבנתה לעצמה,אבל בדרך יש גם טעויות, ונקיפות מצפון, ועם זאת גם תקווה ואופטימיות.
הסגנון של הספר מאוד ייחודי,תיאורי נוף מדבר פיוטיים, לצד משפטים קצרים וכמעט ללא סימני פיסוק, המשתלבים זה בזה,אולי כמוטיבים המביעים רגשות או רעיונות בסיפור, ספר עמוק ומיוחד, בקריאה ראשונה עוד לא ירדתי לסוף דעתו, אך בקריאה שנייה נהניתי לקרוא וללמוד על התקופה, ועל מהלכי נפשה של הסופרת והגיבורה אמיליה,
מומלץ מאוד,כתוב ברמה גבוהה ומעניין.”